פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      50 שנה ל-1967: השנה המטורפת ששינתה את פני התרבות

      סרג'נט פפר, פינק פלויד, ולווט אנדרגראונד, האמן ומרגריטה, המדיום הוא המסר, שיער, וגם מלחמת ששת הימים והחלונות הגבוהים - יובל לשנה ששינתה הכל

      50 שנה ל-1967: השנה המטורפת ששינתה את פני התרבות
      צילום: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון, עריכה: יאיר דניאל

      בסרטון: הצצה נדירה לחזית ולעורף במלחמת ששת הימים.


      אין כל ערך למיון ההיסטוריה התרבותית של האנושות לפי עשורים עגולים (סיקסטיז, סבנטיז, אייטיז וכו'). השיטה הנוחה והמקובלת הזאת לא רק מעלימה את שני העשורים הראשונים בכל מאה כיוון שהם שלא מסתדרים עם הסיומות "טיז" (בלעז) ו"ים" (בעברית). היא גם לא מסונכרנת עם קצב האבולוציה של ההכרה, המודעות, הדמיון והיצר - אם להזכיר כמה מבין הדברים שעברו פאזה בשנת 1967, למשל, הלא עגולה בעליל.

      רצף האסוציאציות שנגזר מהמילה "סיקסטיז" מתייחס לשתי תקופות שונות בתכלית, לפחות בכל הנוגע לתולדות המוזיקה הקלה: הראשונה (תקופת הרוקנ'רול) החלה באמצע-סוף שנות החמישים והסתיימה בשנת 1967. השנייה (תקופת הפסיכדליה) החלה באותה שנה ונגמרה לקראת אמצע שנות השבעים (שגם הן, תרבותית ורוחנית, לא התרחשו בדיוק בין 1970 ל-1980).

      הדוגמנית הבריטית טוויגי, לונדון, 1967 (AP)
      איזו שנה. הדוגמנית טוויגי, לונדון 1967 (צילום: AP)

      המהפך המוזיקלי שאירע ב-67' - כלומר, המעבר החד והפתאומי משירי אהבה וחרמנות בתבניות מלודיות פשוטות לתהיות אקזיסטנציאליות בסולמות הודיים - היה מדהים ומסחרר עד כדי כך שהוא גרם לשינוי הפרדיגמה הכללית: בני האדם הפכו ליצורים אחרים, קצת פחות קרים. הצבעים נעשו עזים ובהירים יותר. השמש גדלה עד כדי כך שמילאה כמעט את כל הרקיע. האל.אס.די, בקיצור, היה טהור וחזק.

      מסע הקסם המסתורי שלנו בין אבני הדרך המוזיקליות של 1967 לא ינסה להיות מוזר ומפוזר במתכוון כמו הסרט ההוא של הביטלס (שיצא באותה שנה, כמובן) - בכל זאת, זה היה סרט די גרוע - אלא ישתדל להיות מרגש ופלאי כמו הפסקול שלו, שיצא לקראת סוף שנת המפתח הזאת בתור האלבום התשיעי של הביטלס. הקונספט: השוואה פרטנית בין דברים שקרו ב-1967 לאופן שבו נהוג להתייחס לדברים האלה היום, 50 שנה אחרי, ב-2017. הנה, נתחיל עם המובן מאליו.

      בריז'יט בארדו על שער מגזין אל, ינואר 1967 (סריקה)
      בריז’יט בארדו על שער מגזין אל, ינואר 1967 (סריקה)

      אולפני "אבי רוד", לונדון: הביטלס מוציאים את האלבום "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band"

      1967: זו לא הייתה ממש הפתעה. אחרי "Revolver" המהפכני כשלעצמו, שיצא שנה קודם לכן, מיליוני מעריצים ברחבי העולם, כאלה שכבר היו שקועים עמוק בקדחת הביטלמניה, ציפו בכל נימי נפשם ליציאת האלבום הראשון של הביטלס לאחר ההכרזה על הפסקת ההופעות - בעיקר נוכח השמועות שהופצו מסביבת הלהקה שלפיהן מדובר באלבום יוצא דופן. ובכל זאת, איש לא ציפה ללהקה עם שם חדש (מועדון הלבבות השבורים), לקונספציה שמשותפת לכל שירי האלבום, לרמזים כה עבים וחצופים לשימוש באל.אס.די בזמן ההקלטות ('Lucy in The Sky With Diamonds"), להודאה פומבית של פול מקרתני שאכן כך היה, להרפתקנות צלילית והפקתית כה פרועה, לשיתוף פעולה כה הרמוני בין לנון למקרתני וגם - בעיקר - לשירים כל כך אדירים.

      פרט ללוסי שעפה בשמי היהלומים, היו שם גם חברים שעזרו וריגשו ("With a Little Help From My Friends"), נערה שעזבה את הבית ("She's Leaving Home"), מופע קרקסי של אדון בשם עפיפון ("Being for The Benefit of Mr. Kite"), בחורה מתוקה בשם ריטה ("Lovely Rita") ויום אחד בלתי נשכח בחיים ("A Day in a Life"). הבום שההזיה הפסיכדלית בת ה-39 דקות ו-43 שניות הזאת עשתה ברגע שבו יצאה לאוויר העולם גרם לכך שהאלבום כבש מיד את פסגת המצעד הבריטי, שהה שם במשך 23 שבועות ברציפות (ועוד ארבעה שבועות בשנת 1968) וסחרר כהוגן גם את ארצות הברית - מה שבא לידי ביטוי בהיותו יריית הפתיחה לפסטיבל ההיפים הידוע בכינויו "קיץ של אהבה", שהחל בהייט אשבורי שבסן פרנסיסקו.

      2017: ספק אם קיימת להקה אחת בעולם שלא גדלה על ברכיו של "סרג'נט פפר" - ובכל מקרה אין ויכוח על חשיבותו התרבותית של האלבום ועל תרומתו לעולם המוזיקה כמושא השראה לשימוש בדמיון וכמופת של תעוזה אולפנית, אבל רבים טוענים, בראייה לאחור, שברמה המוזיקלית גרידא היו לביטלס אלבומים טובים ממנו. למשל "Revolver". אולי גם האלבום הלבן. ואולי גם "Magical Mystery Tour" שיצא בהמשך אותה שנה.

      הוצאת הספרים YMCA, פריז: "האמן ומרגריטה" של מיכאיל בולגקוב יוצא לראשונה לאור

      1967: בולגקוב החל לכתוב את המאסטרפיס שלו עוד בשנת 1928 ולא הספיק לסיים אותה עד שמת, ב-1940 - בעיקר בגלל הצנזורה הסובייטית, שלא אפשרה לו לפרסם את כתביו (מה שגרם לו להעלות באש, בחמת זעם, את הטיוטות הראשונות של הספר). רק 27 שנים אחר כך, בשנת 1967, ראה אור הסיפור המרתק, השנון והמצחיק שלו על השטן (טיפוס מפוקפק וציני בשם וולנד) העורך נשף במוסקבה.

      אמנם יוסיף סטלין, שאליו (ואל החברה הרוסית בימי שלטונו) כוונה רוב הביקורת בספר, כבר לא היה בחיים מזה 14 שנים, אבל הלשון המושחזת של בולגקוב בתארו את החשדנות, את רדיפת הבצע ואת והביורוקרטיה הבלתי אפשרית ברוסיה הקומוניסטית של שנות ה-30 - עשתה את שלה גם בלעדיו. הספר תורגם מיד לעשרות שפות והוכתר כיצירה נשגבת ופורצת דרך.

      2017: "האמן ומרגריטה" (או בגרסתו המצונזרת, "השטן במוסקבה") עדיין נחשב לאחת היצירות החכמות, המרובדות והמבדרות שנכתבו אי פעם. הקריאה בו רגע לא מרגישה מנותקת מההווה - במיוחד בימים אלה, כשרוסיפיקציה היא טרנד אופנתי, תרבותי ופוליטי בוער.

      מיכאיל בולגקוב (Creative Commons)
      הצנזורה עצרה אותו. מיכאיל בולגקוב (צילום: נחלת הכלל)

      אולפני ההקלטות "מייפייר", "ספקטר" ו"טי.טי.ג'י", ניו יורק והוליווד: ולווט אנרגראונד מוציאים את האלבום "The Velvet Underground and Nico"

      1967: במרץ 1967, שלושה חודשים לפני ש"סרג'נט פפר" יצא בלונדון, ארצות הברית טולטלה קשות בידי האלבום המופלא הזה, "עם הבננה", שבהוצאות המוקדמות שלו ניתן היה לקלף את קליפת הבננה שעל העטיפה ולגלות בננה בצבע אדם - מה שתיאר באופן סימבולי את חוויית ההאזנה לאלבום המורכב הזה, שדרשה העמקה יתרה במוזיקה ובטקסטים כדי לספוג את מלוא המחץ שלו. זה לא היה בדיוק אלבום פסיכדלי במובן ההיפי של המילה, אלא יותר אלבום אוונגרדי שהציג לראשונה בתולדות הרוקנ'רול מיזוג בין צליל, מילה ואמנות.

      כדי למקסם את החוויה הרוחנית והשכלתנית שהעביר האלבום, חברו לו ריד, ג'ון קייל, סטרלינג מוריסון ומורין "מוו" טאקר לאמן הפוסט מודרני אנדי וורהול, הפכו אותו ל"מנטור" שלהם (משהו כמו אביב גפן, רק עם סטייל) וקיבלו ממנו הוראה להציב את הזמרת ניקו מול המיקרופון הראשי בשלושה שירים (ביניהם "Femme Fatale" החד פעמי) ולתת לה לעשות קולות בבלדה המברווזת "Sunday Morning".

      כל זה היה טוב ויפה ויומרני, אבל כשל לחלוטין מבחינה מסחרית: חנויות תקליטים רבות סירבו למכור אותו בטענה שהתכנים שבו קיצוניים מדי, תחנות הרדיו סירבו להשמיע אותו מאותה סיבה ומפרסמים במגזינים סירבו להצמיד את מודעותיהם לאלה של האלבום. התוצאה: מקום 195 בבילבורד ושהות של שלושה שבועות בלבד במצעד.

      2017: הבננה לא רק עדיין רלוונטית ועדיין נשמעת כמו דברים שכל מיני חקיינים ארט-רוקיסטיים למיניהם מקליטים היום: היא זכתה לחמישה כוכבים מכל מגזיני המוזיקה הנחשבים בעולם והיא נחשבת לאבן דרך בתולדות הרוק האמריקאי, שבלעדיה ספק אם היינו פוגשים להקות כמו טוקינג הדז, טלוויז'ן, R.E.M, סוניק יות' וטריליון אחרות.

      סן פרנסיסקו, ארצות הברית: הגיליון הראשון של מגזין המוזיקה רולינג סטון יוצא לאור

      1967: תעשיית המוזיקה האמריקאית, שנשענה באותם ימים בעיקר על מכירות של סינגלים, אלבומים והופעות, עדיין לא ממש יודעת כיצד לעכל את השחקן החדש בשוק - במיוחד נוכח העובדה שאז עדיין היה מדובר בפרויקט ניסיוני של ג'אן וונר וראלף גליסון, שלוו מהוריהם 7,500 דולר כדי להוציאו לפועל. ובכל זאת, העובדה שהגיליונות הראשונים של הרולינג סטון (שהודפס בתחילה על דפי עיתון גדולים מסוג A4) נתנו במה לתופעה המקומית של תרבות ההיפים - והתייחסו אליה באופן ענייני ומעניין מבלי להיגרר לאמירות שנויות במחלוקת - הפכה אותו במהלך סוף הסיקסטיז ותחילת הסבנטיז למגזין שנתפס כמהימן וכרציני, ובהמשך גם למכתיב סדר יום מוזיקלי.

      2017: הפרינט מת, כידוע, ועמו רוב מגזיני המוזיקה המגניבים של פעם (למשל המלודי מייקר האנגלי, שנסגר כבר לפני כעשור). הרולינג סטון עדיין קיים, אבל השפעתו זניחה למדי וכנראה שגם מצבו הפיננסי לא משהו, שכן בשנה שעברה (2016) פורסם שוונר מתכוון למכור יותר מ-40 אחוז מהבעלות על המגזין לחברה סינגפורית. כנראה שגם הוא, כמו הענף כולו, מתדרדר לתהום כמו אבן מתגלגלת.

      מהדורה ראשונה של הרולינג סטון (סריקה)
      הגיליון הרא/שון של רולינג סטון

      אולפני "אבי רוד", אנגליה: פינק פלויד מוציאים את אלבום הבכורה שלהם, "The Piper at the Gates of Dawn"

      1967: לפני שסיד בארט התחרפן מהסמים והפך לכלב הוא היה סטודנט חרוץ, כריזמטי ומוכשר לאמנות. למעשה, הוא היה צלול ופיכח עד כדי כך שהצליח לשכנע שלושה סטודנטים לאדריכלות (רוג'ר ווטרס, ניק מייסון וריצ'ארד רייט) להקים עמו להקת רוק ניסיונית ואוונגרדית שנקראה בתחילה The Pink Floyd Sound והוציאה לרדיו שירים שהוא לא הסכים לשדר (כמו למשל "ארנולד ליין" הנפלא והאפילפטי). אף על פי שאלבום הבכורה של פינק פלויד - הפרויקט היחיד שאותו הוביל בארט בלהקה - לא כלל בגרסתו הבריטית את הנאמבר הקליט (יחסית) "See Emily Play", הוא הצליח להותיר את רשמיו בממלכה וטיפס עד למקום התשיעי במצעד הבריטי. גם המבקרים לרוב היו כבר אז בעדו.

      2017: כמובן פינק פלויד היא ממש לא פינק פלויד בזכות האלבום הזה (אלא בזכות "החומה" ו"הצד האפל של הירח", שיצאו זמן רב אחר כך), אבל רבים (ביניהם עבדכם הנאמן והפלצן) טוענים שהלהקה הייתה הרבה יותר מעניינת, בועטת ומיוחדת אז, תחת הנהגתו של בארט, מזו שהיא הפכה להיות בימיו של העריץ הכבד והמשעמם ווטרס.

      הוצאת "ספרי פינגווין", לונדון: חוקר התקשורת מרשל מקלוהן מוציא לאור את ספרו המהפכני "המדיום הוא המסר"

      1967: התמה המרכזית שעליו נשען הספר העיוני המבריק הזה, לפיה אופיו הטכנולוגי של מדיום התקשורתי חשוב הרבה יותר מהתוכן שמועבר בו, נשמעה אז קצת מוגזמת, שלא נאמר מופרכת. בעולם שבו אמצעי התקשורת המרכזים היו ליניאריים או כמעט-ליניארים (עיתונים פועלים רק בכיוון אחד, מהמוען לנמען, וברדיו ובטלוויזיה אמנם יש אפשרות לתקשורת דו-צדדית, אבל היא מוגבלת מאוד), קשה מאוד היה לקבל את הטענה בדבר החשיבות המשנית של התוכן. גם סיפוריו הפנטסטיים של מקלוהן על "כפר גלובלי" שבו נמחקים הבדלים תרבותיים בין בני אדם שחיים בקצוות שונים של האולם נשמעו כמו אגדות בלתי אפשריות.

      2017: עם הזמן אנשים החלו לעכל שמקלוהן צדק, ו"המדיום הוא המסר" הפך לרב מכר ולתנ"ך של הפוסט מודרניזם. כיום, כשאמצעי התקשורת הדו-כיווניים (אינטרנט, סמארטפונים) שואבים את הרוח האנושית אליהם והופכים אותנו למרוכזים בעצמנו, למנותקים מהסביבה וליצורים שמתקשרים זה עם זה בדרך אוריינית, ברור לחלוטין שהמדיום הפופולרי בתקופה איקס באמת חשוב לא פחות מהמסר: הוא זה שמכתיב את אופן ההתנהלות האנושית. הוא האחראי המרכזי לצורת/סגנון/דרך החיים שלנו. הוא, בגדול, המסר.

      מרשל מקלוהן 1966 (AP)
      צדק ככלות הכל. מרשל מקלוהן (צילום: AP)

      אוף ברודוויי, ניו יורק: המחזמר "שיער" מוצג בפעם הראשונה

      1967: השילוב בין מוזיקה מופלאה לסיפור מסגרת שנותן ביטוי לכל הסוגיות הבוערות שהציפו בשנת 1967 את ארצות הברית המדממת מבפנים (עקב התערבותה השנויה במחלוקת במלחמת וייטנאם) האיץ את הבערה החברתית כבר אז, כשהוצג לראשונה באוף ברודוויי. זמן קצר אחר כך, המחזה התקדם לבמה המרכזית של ברודוויי ומשם להפקה קולנועית שהפכה עם השנים לקלאסיקה. בזמנו, כשאנשים עדיין לא ידעו להכין את עצמם מראש לכך שברגר (ההיפי הראשי במחזה/סרט) מת בסוף, זה גם באמת היה ממש עצוב.

      2017: השירים שהלחין גאלט מקדרמונט למחזמר לעולם לא יפסיקו להיות מעולים, והאמת היא שגם הסיפור - ובעיקר החלק האחרון שלו, עם הטוויסט בעלילה - עדיין עובד לא רע. נכון, אחרי כל השנים וכל הפרפרזות על תרבות ההיפים זה קצת קיטשי, אבל גם בפעם ה-3,000 שצופים במחזמר, או בסרט, קשה לעצור את המחנק בגרון כשההמון ההיפי נאסף בפארק אחרי מותו של ברגר וכולם שרים ביחד את ההמנון הרשמי של 1967 - "תנו לשמש יד".

      מפעלי IBM, סן חוזה, קליפורניה: ייצור דיסק הפלופי הראשון בעולם

      1967: העולם, שעדיין לא עשה היכרות עם מחשבים אישיים, הוכה בתדהמה. האפשרות לשמור לא פחות מ-90 קילובייטס של מידע אלקטרוני על משהו מפלסטיק שנראה כמו קסטה דקה הייתה פשוט בלתי נתפשת. 90 פאקינג קילובייטס על "דיסקט" אחד. פשוט מדהים.

      2017: אפשר להשתמש בזה היום בתור מניפה דקורטיבית לימי הקיץ החמים - אבל רק בדיסקטים הגדולים, של האייטיז. עם הקטנים, של הניינטיז, כבר אין מה לעשות.

      דיסק פלופי (ShutterStock)
      כיום זו מניפה. פלופי דיסק (צילום: ShutterStock)

      הבור בקרייה, תל אביב: מלחמת ששת הימים פורצת

      1967: בזמן שהעולם מדבר על שלום, על אחווה, על הומאניזם ועל אהבה בין הבריות, ישראל - כהרגלה - עדיין מתלהבת ממלחמות. בזמן שלוחמי חופש כמו ג'ון לנון ונלסון מנדלה כובשים אתה עולם, הסלבז בישראל - בעקבות הצלחתה המסחררת של המלחמה הנ"ל - הם גנרלים במדים. בזמן שהעולם הולך לכיוון של אינדיבידואליזם, ישראל מתרפקת על גאווה לאומית. מבחוץ זה נראה נפלא - מנהיגי העולם מחמיאים לנו ומחזרים אחרינו - אבל בפנים כבר הולכת ומתפתחת אופוריה מסרטנת שתוביל, בעול חמש שנים, להפתעה בדמות מלחמת יום הכיפורים.

      2017: קווי 67', שנוצרו בעקבות המלחמה, הם הדבר הכי טוב שקרה למדינה. לפחות בעיני מי שאוהב סכסוכים, אינתיפאדות ומלחמות.

      הצנחנים בכותל 1967 (לשכת העיתונות הממשלתית)
      הצנחנים בכותל, 1967 (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

      אולפני הד ארצי, תל אביב: החלונות הגבוהים מוציאים את אלבומם היחיד

      1967: הרדיו הישראלי מקבל באהבה את הלחנים המופתיים של שמוליק קראוס, אבל מסרב להשמיע את "יחזקאל" בטענה שמילותיו פוגעות ברגשות הציבור הדתי בישראל. זה לא מפריע לקראוס, לג'וזי כץ ולאריק איינשטיין לכבוש בסערה את הארץ עם "כל השבוע לך", "זמר נוגה", "בובה זהבה" וכו' ולהמשיך משם למופע בלתי נשכח בפריז, עם ביצועים לשירי הלהקה בצרפתית.

      2017: לא עושים היום תקליטים כאלה. אין מי שיעשה היום תקליטים כאלה. בשנת 1967 אפילו כאן היה יותר טוב. הרבה יותר.