פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לב סוער מאוד: ראיון עם אניה בוקשטיין על "לב שקט מאוד"

      לרגל צאת סרטה "לב שקט מאוד", בו היא עושה את התפקיד הכי גדול ומאתגר שלה עד כה, אניה בוקשטיין מספרת על הסיוטים שתוקפים אותה מאז נקלעה לזירת הפיגועים בפריז, ומנגד מבהירה שאינה מפחדת מטרולים וירטואליים ותגובות של קיצוניים בכלל

      לב סוער מאוד: ראיון עם אניה בוקשטיין על "לב שקט מאוד"

      כשאניה בוקשטיין היתה בת 16, מצאה עצמה השחקנית בסצנה שכאילו לקוחה מספר הקלישאות של המלודרמות. היא הודיעה לאביה במהלך ארוחת הצהריים על החלטתה לנטוש סופית את לימודי הפסנתר ולעבור למגמת תיאטרון, ואפשר היה לשמוע את הלב שלו נשבר. הוא, רופא בכיר ועסוק שבכל זאת מצא זמן לשבת עמה שעה מדי יום מאז היתה בת חמש כדי לוודא שהיא מתאמנת על הנגינה, קם מרוב כאב, הרים את השולחן ואז הנחית אותו מחדש על הרצפה, ממש כמו בעוד סרט גרוע על פרחי נגינה.

      למרות התגובה הדרמטית הזו, בוקשטיין לא חזרה בה מהחלטתה. אך כעשור וחצי לאחר האפיזודה הדרמטית הזו, היא שוב מול פסנתר, מנגנת מוזיקה קלאסית. כל זה קורה ב"לב שקט מאוד", סרטו המשובח של איתן ענר, שעולה כאן לאקרנים בסוף השבוע. השחקנית מגלמת בו את נעמי, פסנתרנית תל אביבית בסוג של התמוטטות רגשית, שנוסעת לירושלים בתקווה לחפש מנוח, אך מוצאת דווקא משהו אחר: פנאטיים חרדים, שאינם מרוצים מן השכנה החדשה והחילונית, והטרור שהם מפעילים עליה הולך וסוגר עליה.

      לא נגלה כמובן את כל פיתולי העלילה, אך נאמר שהם כוללים את דמויותיהם של נזיר איטלקי עם נתונים פיזיים מרהיבים וכישורים מוזיקליים מרשימים גם כן, של ילד פלא חרדי ושתקן ושל פקח עירוני מקריפ בגילומו של אורי גוטליב, שעושה את המוות לגיבורה. אפשר לראות בהשתלשלות העניינים הזו דרמת מתח פסיכולוגית או סרט על כוחה של המוזיקה, ואפשר גם לראות בה ביקורת על הקיצוניות החרדית ומה שהיא מחוללת בירושלים, מה שכמובן עלול להזמין תגובות-נגד כלפי "לב שקט מאוד" והכוכבת שלו.

      בראיון לוואלה! תרבות לרגל צאת הסרט, בוקשטיין לא נשמעת מודאגת במיוחד מן האופציה הזו. "אני חושבת שהסרט יוצא נגד כל סוג של קיצוניות, כולל הבועה החילונית שנעמי חיה בתוכה", אומרת השחקנית, ללא ספק אחת האושיות האינטליגנטיות, רחבות האופקים והאדיבות בעולם הקולנוע המקומי. "גם אני נגד זה. מבחינתי, כל קיצוניות היא על הפנים, ואני חושבת שהיא שולית. כמה קיצוניים כבר יש? הם אולי עושים הרבה רעש, אבל בסופו של דבר, הם מעטים. אני מאמינה בטבעו הטוב של האדם, ומי שקיצוני, שיילך לחפש".

      לב שקט מאוד (יח"צ , מוש משעלי)
      "לא היה לי את התחת להיות פסנתרנית". אניה בוקשטיין ב"לב שקט מאוד" (צילום: יח"צ, מוש משעלי)

      את לא מפחדת מהטוקבקים "הסמולנית הזו, שתישאר בתל אביב ולא תבוא לעשות סרטים בירושלים"?

      "טוקבקים? נו, אם זה מה שהקיצוניים יכולים לעשות, שיישבו ויכתבו טוקבקים עד מחר. אני לא מתרגשת מביקורת. אני חשופה אליה מגיל 11 וחיה עם זה הרבה שנים. ברור שאני רוצה שיתחברו אליי, אבל מבינה שזה לא תמיד ככה ומשלימה עם זה. כבר קיבלתי הרבה ביקורות מבאסות, אבל מה יש לעשות? עצובים קצת וזה עובר. בכל מקרה, אין לי מה לפחד מתגובות במרחב הווירטואלי דווקא, כי זה לא שבמרחב הציבורי לא צועקים לי דברים.

      מה למשל?

      "יש הרבה 'וואו, איזה נמוכה', 'יה, איזה קטנה', 'את קטנה יותר מאשר בטלוויזיה' וכדומה, ויש גם הערות על המשקל ודברים יותר קשים. אנשים מרשים לעצמם הכל. אבל יש גם הרבה 'אהבתי את הקליפ', 'אהבתי את הסרט', 'אהבתי את ההצגה'.

      אניה בוקשטיין (יח"צ , אשר פרמות)
      "צועקים לי ברחוב 'יה, איזה קטנה'". אניה בוקשטיין בצילומי "לב שקט מאוד" (צילום: יח"צ, אשר פרמות)

      סיפור האהבה של הקהל הישראלי עם בוקשטיין התחיל בקטן, בסרט שמעטים ראו, עד היום – "ארץ חדשה" של אורנה בן-דור, סיפור אלגורי על הגירה שנהיה רלוונטי יותר ויותר עם השנים. הוא יצא ב-1994, כשהכוכבת שלו היתה בת 12, וזו לא חוויה שהיא זוכרת כהכרחית במיוחד.

      "אני לא מציעה לשום ילד להתפרסם. זה כל כך לא מומלץ בעיני. זה מיותר. טוב זה לא עושה. זה באסה", אומרת בוקשטיין. "אמא שלי שמרה עליי כמו לביאה ודאגה שלא אעשה תפקידים נוספים לאחר מכן, עד שהגעתי לגיל 18 והתחלתי מחדש, אבל הפעם לאט, צעד אחר צעד".

      ואכן, הקריירה הקולנועית והטלוויזיונית הבוגרת של בוקשטיין התקדמה בקצב מדוד יותר. השחקנית הופיעה בתפקיד קטן יחסית ב"מתנה משמים" של דובר קוסאשווילי ב-2003 ושנתיים לאחר מכן כיכבה ב"שושלת שוורץ", אבל הסרט לא הצליח במיוחד. באותה תקופה כמעט התרחשה הפריצה הגדולה שלה, אך היא הפסידה לנטע גרטי את התפקיד הראשי ב"סוף העולם שמאלה", ממש על קו הסיום. "זו היתה האכזבה הראשונה", אומרת הכוכבת, "ומאז האכזבות לא מפסיקות. כל הזמן אני ממשיכה לא לקבל דברים, או כן לקבל אותם אבל אז לא לקבל את התגובות שציפיתי להן".

      אבל יש והיו גם הרבה בשורות טובות – קצת אחרי אמצע העשור קיבלה בוקשטיין תפקידים ראשיים בסדרות "השיר שלנו" ו"הבורר" וב"הסודות" של מיודעה אבי נשר, והטריו הזה ביסס את מעמדה כאחת השחקניות הישראליות המוכרות והאהובות בדורה. לאחר מכן הגיעו עוד שלל נקודות ציון: היא הופיעה בסרט האימה המקומי הראשון, "כלבת", כיכבה בלהיט הטלוויזיוני "כפולים" ועשתה גם שלל תפקידים בינלאומיים, ב"המנצח" הרוסי, ב"Les interdits" הצרפתי וכמובן, גם ב"משחקי הכס". בקרוב יגיע גם תפקיד ב"Genius", סדרה אמריקאית על אלברט איינשטיין. ככה זה - כשאת דוברת עברית, אנגלית, צרפתית ורוסית, קשת האפשרויות שלך מתרחבת.

      בתוך כל הרצף הזה, "לב שקט מאוד" סיפק לבוקשטיין את מה שהוא אולי התפקיד הכי גדול ומאתגר שלה עד כה – פניה מלאות ההבעה נמצאות על המסך כמעט בכל שנייה ושנייה שלו, והיא לחלוטין נושאת את הדרמה על כתפיה, בהצלחה רבה יש לומר. כתוצאה מכובד המשימה ומן הצורה המכובדת בה עמדה בה, התצוגה גם כיבדה אותה בפרגונים הכי חמים עד כה בקריירה שלה: פרס השחקנית הראשית בפסטיבלים של חיפה ושל טאלין, ומועמדות לפרס אופיר. "כל ההישגים הללו זה בזכות ההורים שלי", היא מדגישה. "הם נורא חיזקו אותי ונתנו לי גב. תמיד ידעתי שיש לי על מי לסמוך ועל מי ליפול".

      העבודה על הסרט לא עשתה לך חשק לחזור לנגן בפסנתר ולשמח אותם?

      "פסנתרנית שמנגנת רסיטלים כבר לא אהיה. אני לא מספיק טובה בשביל זה, ואף פעם לא הייתי. הייתי ילדה שמנגנת ברגש, לא יותר. לא היה לי את התחת בשביל לנגן. זה אף פעם לא באמת היה הייעוד שלי. לא היתה לי טכניקה טובה, וככל שנהייתי מודעת לזה כך התחלתי להתרגש ולקפוא במקום. לקראת הסוף כבר הייתי מפשלת קבוע. אין לי כפסנתרנית את הביטחון שיש לי כזמרת וכשחקנית. צריך בשביל זה אופי שאני שנות אור ממנו".

      ראית פעם סרט על פסנתרן שהוא גם אדם נורמלי?

      "לא. הייעוד הזה באמת דורש משמעת אחרת. מי שמגשימים אותו ונשארים בעולם הקלאסי הם אנשים מיוחדים".

      ואיך התרשמת מהנזירים שפגשת במהלך הצילומים?

      "נשארתי במנזר הירושלמי כל הצילומים, כלומר שבועיים וחצי. העדפתי את זה על לחזור לתל אביב כל פעם. בכלל לא הרגשתי שאני הולכת להשתגע. להפך. אב-הבית שם היה איטלקי שבישל את הפסטה הכי טובה שיש, אז מה רע? הייתי קמה בחמש-שש לעבודה, חוזרת בשבע לבחור מתוך שתי הפסטות שהכין כל יום, ואז לקרוא ספר ולישון. מבחינתי, המשכתי כך עם הדמות של נעמי אל תוך הלילה".

      בסך הכל, זו היתה שנה טובה לדמויות נשיות בקולנוע הישראלי.

      "כן, הא? לקחנו את כל הקופה. אבל אנחנו עדיין צריכות להילחם. צריכות וצריכים, כי גם גברים נדרשים לקחת אחריות באותה מידה. צריך עוד כותבות – הכל מתחיל מכתיבה בעיני. אם יותר נשים יכתבו, יהיו יותר תפקידים מאתגרים לנשים. אני גם בעד שנשים יתחילו לצלם, למה כל הצלמים בארץ הם גברים? וכמובן שיהיו יותר מפיקות, כי ככל שיהיו יותר נשים בראש הפירמידה ככה הן גם ייגיסו יותר נשים לשאר התפקידים בצוות. וזה לא שאני נגד גברים. יש בנים מדהימים, כמובן. פשוט באמת שצריך לנסות ולהוביל לשיוויון הזדמנויות".

      דבר נוסף שמתחיל להשתנות פה זה היחס לגוף הנשי. פעם ידעת שכל סרט ישראלי יציג עירום חזיתי מלא, וזה קרה גם בעבודות בהן את הופעת. היום נראה שנזהרים יותר ליפול למחוזות האובייקטיזציה. את מסכימה?

      "אמרתי כבר לא פעם שאין לי בעיה עם עירום. לא צריך לעשות מזה ביג דיל. הגוף הוא חלק מהחיים והחיים הם חלק מהקולנוע. אני לא יודעת אם זו באמת מגמה מתמשכת, או שזה נכון רק לשנה הזו ושוב ישתנה בעתיד. אולי נהיינו יותר שמרנים? אולי הסרטים כאן נהיו יותר מדויקים ובגלל הדיוק הזה כבר לא צריך לחשוף הכל? בכל מקרה, אני לא אפסול שום דבר בגלל עירום או לא. הכל צריך להיות נכון למידות שלו".

      אניה בוקשטיין (יח"צ , דיוויד פרץ)
      "אני בוכה כמעט בכל טיסה". אניה בוקשטיין (צילום: יח"צ, דייוויד פרץ)

      הראיון מתקיים יומיים לפני שבוקשטיין אמורה לטוס, והיא מוכנה שהשיחה תגלוש לכל מקום אפשרי, חוץ מאשר לדיון על אסונות אוויריים. "אני לא מוכנה לשמוע על זה בכלל, אל תעשה לי את זה", זועקת השחקנית, שמבלה הרבה באוויר. "אני מתה מפחד. אני בוכה כמעט בכל טיסה. אין לי ברירה אלא לקחת כדור שינה מאוד חזק, אפילו לנסיעות קצרות, ולהתמסטל ממנו לגמרי. זו הדרך היחידה שלי להתמודד".

      אך לאור מצבו של העולם בימינו, ברור שאם נוסעים כל כך הרבה, חייבים מתישהו להיקלע לזירה לא נעימה. כך קרה לפני שנה, כשבוקשטיין מצאה עצמה בפריז באחת התקופות הכי כאוטיות ומבהילות בהיסטוריה המודרנית שלה: נובמבר 2015, עת מתקפת טרור הותירה את הרחובות מדממים.

      "בערב של הפיגועים, צילמנו קליפ ממש באזור בו התרחשו", היא מספרת. "חזרתי לדירה של חברתי רוני אלטר שגרה שם לאכול ארוחת ערב, ואז הבן זוג שלה נכנס ומספר שהעוזרת שלו סימסה שלו שהיא נעולה בתוך בית קפה ושיש פאניקה מסביב. יום לאחר מכן היתה אמורה להיות לנו הופעה עם TYP והיא בוטלה כמובן. יומיים היינו נעולים בבית, כך שאמרנו לעצמנו ביום ראשון בערב, בוא נלך לשתות משהו במרכז העיר. ואז קרה משהו שלא אשכח בחיים"

      "ישבנו ודיברנו בבית קפה, ופתאום אני שומעת צרחה שלא יוצאת לי מהראש. אני רואה עדר של אנשים רצים כאילו יורים להם בגב. התחלנו לרוץ על החיים שלנו ואז ראינו שאנשים רצים לעברנו מהצד השני וצועקים 'יורים עלינו'. חזרנו לקפה, ונעלנו את עצמנו בשירותים עם אור כבוי. ישבתי בחושך, בלי קליטה, בתחושה שהולכים לירות בי. בסוף, התגלה שהכל היה אזעקת שווא, אבל הטראומה לא עברה".

      אני חייב להתוודות, הייתי בהופעה אחרת בפריז בערב של הבטקלן ועד היום אני חולם מדי פעם שרוצחים אותי שם.

      "גם אני, כל הזמן. הלילה חלמתי שאני בפיגוע. שיש יריות ואני רצה ומתחבאת. פעם בחודש לפחות אני חולמת חלום כזה".

      מצחיק שאתה גדל בישראל ובסופו של דבר כל זה תופס אותך דווקא בעיר האורות.

      "עזוב, נו, זה לא דומה לכלום. אני מרגישה פי מיליון יותר בטוחה בתל אביב. אבל באופן כללי, עכשיו אני יותר מודעת להכל. את הפחד הזה, שנכנס בי, קשה מאוד להוציא. וואו וואו וואו, הוא קשה מאוד. הפחד מטרור משתק אותי".

      לב שקט מאוד (יח"צ , מוש משעלי)
      יש בישראל אנשים מוכשרים בטירוף, אבל יש גם תקרת זכוכית". אניה בוקשטיין ב"בל

      אי אפשר לסגור את הראיון בלי מילה על הקליפ המדובר שהוצאת לא מזמן ועל משחקי הכס, כמובן.

      "הקליפ, מה אני אגיד? כבר היו לי שירים שעבדו, אבל הוא פשוט התפוצץ, ופתח משהו. גם 'משחקי הכס' פתח לי כמובן דלתות לעוד פרויקטים, אם כי לתחושתי אני לא אשוב להופיע בסדרה".

      מה עוד את מתכננת לזמן הקרוב?

      "האלבום שלי ייצא בחודשים הקרובים ואז אתחיל לחשוב הלאה. אני רוצה לכתוב סרט בעצמי, אבל זו כמובן עבודה ארוכה וסיזיפית. אולי אשב לכתוב משהו עם נסלי (ברדה)".

      איך את מוצאת זמן לכל זה?

      "הגזמת, זה לא כל כך הרבה. אולי זה בגלל שאני נשואה, אבל עדיין לא אמא. כשאני אהיה אמא אז ישתנה. ואולי זה משהו רוסי – התחושה הזו שאם לא עשיתי, אז לא מגיע לי. הערך העצמי אצל הרוסיים קשור מאוד להספקים שלהם".

      כשנסעת לקבל את הפרס בטאלין, היה בזה מעין סגירת מעגל בשבילך, בגלל שזו מדינה שהיתה פעם חלק מברית המועצות?

      "לא, אני בכלל לא רואה בהם משהו שקשור לרוסיה, ובטח שהם לא רואים את הקשר הזה בעצמם. גם אין לי שום סנטימנטים לרוסיה. יש לי אהבה לתרבות הרוסית, אבל רוסיה עצמה היא מבחינתי מקום חשוך ואלים. לא הייתי רוצה להיות שם".

      אניה בוקשטיין (יח"צ , מוש משעלי)
      הפנים שלה ממלאות את המסך כמעט בכל רגע ורגע. אניה בוקשטיין ב"לב שקט מאוד" (צילום: יח"צ, מוש משעלי)

      את מדמיינת לפעמים מה היה קורה לו נשארתם שם?

      "אני מדמיינת מה היה קורה אם ההורים שלי היו עוברים לאמריקה, כמו יהודים רוסים רבים. מה היה קורה אז, הא? שאלה טובה, מה אתה אומר? אני מרגישה כאן תקרת זכוכית כבר הרבה זמן, ועושה הכל כדי להתרחב. נסעתי לצרפת בגיל 26, בלי להכיר אף אחד ובלי לדעת מילה צרפתית, ומבחינתי ההשקעה הזו שווה, כי מעט לי פה. יש פה אנשים מוכשרים בטירוף, אבל יש גם תקרה".

      אם לא היית לא שחקנית, מה כן היית? פסנתרנית בטח שלא, אז מה כן?

      "רופאה, כי זה מה שכל המשפחה שלי עושה וגם כי זה מעניין אותי. ובכל מקרה, גם כך, אני נציגת עולם הרפואה בעיני החברים שלי וכשיש בעיה רפואית, הם תמיד מתקשרים אליי לשאול מה לעשות".

      אניה בוקשטיין (יח"צ)
      אחד האנשים החכמים והצנועים בתעשייה. אניה בוקשטיין (צילום: יח"צ)
      לב שקט מאוד (יח"צ , מוש משעלי)
      "להיות ילד פלא זה באסה". מתוך "לב שקט מאוד" (צילום: יח"צ, מוש משעלי)
      אניה בוקשטיין (יח"צ)
      "הגעתי לפריז בלי להכיר אף אחד או לדעת מילה, אבל הייתי חייבת לשבור את תקרת הזכוכית של ישראל". אניה בוקשטיין בסרט הצרפתי "Les interdits" (צילום: יח"צ)
      לב שקט מאוד (יח"צ , מוש משעלי)
      תצוגת משחק מעולה בסרט יפה. אניה בוקשטיין ב"לב שקט מאוד" (צילום: יח"צ, מוש משעלי)