התחרות המקומית של פסטיבל חיפה, שהגיעה אמש לסיומה בטקס חלוקת הפרסים, היתה במובנים מסוימים האירוע המגוון בתולדות הקולנוע הישראלי. ערב-רב של גברים ונשים, יהודים וערביים, דתיים וחילונים, ותיקים וצעירים, ילידי הארץ ומהגרים, ומעל הכל: לראשונה בתולדות התעשייה שלנו, הוענקו הפרסים המרכזיים לשתי יוצרות פלסטיניות: "עניינים אישיים" של מאה חאג' ו"לא פה, לא שם" של מייסלון חמוד. אם זה מועדון סגור, איך נראה מועדון פתוח?
מבין השניים, דווקא הסרט המוצלח פחות בעיני, "עניינים אישיים", קטף את הפרס היוקרתי יותר, לסרט הטוב ביותר, ו"לא פה, לא שם" הסתפק בפסלונים לעבודת הביכורים ולחביב הקהל, וכן בעובדה כי הקרנת הבכורה שלו הניבה את התשואות הרמות ביותר שהידהדו השנה בהרי הכרמל, וסיפקה ערב בלתי נשכח.
את "עניינים אישיים", סיפורה של משפחת אחת בין נצרת לרמאללה, ראיתי בפסטיבל קאן לפני כחמישה חודשים, שם הותיר את הקהל העולמי אדיש. אולי צפייה נוספת בחיפה היתה משנה את התמונה, אך הזיכרון הצלול שלי הוא של סרט יפה ובעיקר קולנועי ביותר, אך כזה שיש בו טאץ' ואין בו בשר, והוא לא מצליח באמת להתרומם ולהישמר בזיכרון העובדה היא שבמרחק הזמן, אינני זוכר ממנו דבר.
אפשר להבין למה חבר שופטים שכולל עכברי סינמטקים בסדר הגודל של ערה לפיד, תום שובל ותאופיק אבו והיל בחר בו בזכות האסתטיקה הקולנועית שלו ולמרות תסריטו הדל, אך בעיני "לא פה, לא שם" היה תוסס ועסיסי יותר. פחות מיופייף אולי, אבל הרבה יותר מסעיר.
כך או כך, הבחירה הבאמת שנויה במחלוקת של חבר השופטים היתה לחלוק את פרס השחקן הטוב ביותר בין משה איבגי ונורמן עיסא, כוכבי "מלחמת תשעים הדקות", קומדיית כדורגל על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הכוונה כמובן היתה להעביר כאן מסר של דו-קיום ואחווה, אך בשל ענן החשדות שעדיין מרחף כעת מעל השחקן היהודי ביניהם, זה נתפס אחרת, ובכל הקשור לנראות ציבורית, הפסטיבל פספס כאן בגדול. גול עצמי.
כרגיל אצלנו, רוב המקטרגים לא טרחו בכלל לצפות בסרטי הפסטיבל, ולו עשו זאת היו מבינים כי רוב התפקידים הראשיים בהם היו של נשים ולכן לא היו הרבה אופציות למי להעניק את הפרס בקטגוריה הגברית. ועדיין, הופעתו של איבגי לא היתה ראויה לכך, לא ציבורית ואפילו לא אמנותית: זהו אחד מתפקידיו החלשים, והוא כלל לא משכנע או אמין כיושב ראש ההתאחדות לכדורגל.
פרס השחקנית הוענק כצפוי לנועה קולר, כוכבת "לעבור את הקיר" של רמה בורשטיין, שלא מזמן נהנתה מהישג דומה גם בטקס האופיר. זה הפסלון היחיד שהוענק לקומדיה הרומנטית הרוחנית הזו, שעד כה קצרה שירי הלל ביקורתיים בטרום-הבכורות שלה וצפוי לה גם עתיד קופתי מזהיר. שמחתי על כך, שכן מדובר לדעתי באחד הסרטים המקומיים המוערכים יתר על המידה של הזמן האחרון. אך כיוון שהוא מגיע לאקרנים כבר בסוף השבוע הקרוב, נחכה בסבלנות כמה ימים ולא נפתח את זה עכשיו.
סרט מדובר פחות אך ראוי יותר הוא "לב שקט מאוד" של איתן ענר, זוכה פרס התסריט, שהתגלה כמעין גרסה ירושלמית עכשווית ל"הדייר" של רומן פולנסקי. אניה בוקשטיין, בהופעה אצילית, נפלאה ונטולת דופי שהיתה ראויה לפרס גם כן, מגלמת צעירה בסערת רוחות העוברת לעיר הבירה כדי לחפש קצת שלווה, אבל במקום זאת, מוצאת עצמה נרדפת בידי חרדים פנאטים ורוח הקודש. אין כאן את השחץ והדאווין שהיה ברבים מן המתחרים האחרים, אבל גם לא את הריקנות של חלקם: דרמה קלאסית, עם התחלה, אמצע וסוף, בה סיפור טוב בא אל הבד בצורה מאופקת, קוהרנטית ומרתקת. גם כאלה עוד מותר לעשות.
שלושה מן המתחרים לא הזדמן לי לראות לצערי, מפני שהארגון הלקוי והמוזר של לוח הזמנים הציב סרטים ישראלים מקטגוריות שונות (עלילתיים, תיעודיים, קצרים ומחוץ לתחרות) אחד מול השני. כך פספסתי את "נמל הבית" של ארז תדמור, שזיכה את זיו ברקוביץ' בפרס הצילום; "אנטנה" של אריק רוטשטיין, שהעניק לשירה ארד את פרס העריכה; ו"בין העולמות" של מיה חטב, שיצא בידיים ריקות.
חוץ מ"בין העולמות", רק עוד שני סרטים עזבו את הפסטיבל בלי שיהיה להם פסלון להניח בארון התארים. במקרה של אחד מהם, ההחלטה הזו מובנת לחלוטין בעיני, אך במקרה של האחר, ראוי בכל זאת היה לכבד אותו בתופין כלשהו.
הבעייתי יותר מבין השניים הוא "הפורצת", סרטה העלילתי הארוך השני של הגר בן אשר, מי שביימה לפני כמה שנים את "הנותנת". הפעם, כמשתמע מן השם וברוח הקולנוע הצרפתי של שנות השבעים והשמונים, היא מציגה את מעלליה של עבריינית בגיל הנעורים, אותה מגלמת ליהי קורנובסקי. כל זה מתרחש בערד, והצלם עמית יסעור מפיק מהמקום דימויים מפעימים. גם המוזיקה האלקטרונית המקורית של פרנסואה-אוד שנפרו מחשמלת, אבל התסריט עצמו מפונק וחלול לטעמי והסרט כולו מתקשה לעורר עניין ורגש.
גם "במדינת הגמדים", סרט הביכורים של יניב ברמן שהתגלה כתשובה הישראלית ל"בעל זבוב", אינו מושלם, אבל לפחות היה בו משהו, כמה דברים אפילו. הקונטקסט: סיפורם של תלמידי יסודי החיים בשכונה של אנשי קבע, על רקע מבצע צבאי. האמירה: התסריט משתמש במשחקים האלימים שהם משתעשעים בהם ובנסיבות בהן זה קורה כדי להראות איך האלימות ומעגל הדמים נטועים ביסודותיה של החברה הישראלית. והייחוד: מעולם לא ראינו כאן יצירה קולנועית אלימה כל כך בכיכובם של ילדים.
קשה גם שלא לחבב את העובדה כי לסרט אין ממש ז'אנר, וגם לא קהל יעד: למבוגרים הוא ייראה ככל הנראה, בטעות, ילדותי מדי, ועבור ילדים הוא ברוטלי יתר על המידה. אך ניכר שברמן עשה את הסרט שרצה, בלי להתחשב בשיקולים שכאלה, וטוב שכך.
ולסיכום, יחד עם התחרות שהתקיימה מוקדם יותר השנה בירושלים, פסטיבל חיפה הציג מחדש את העושר, הגיוון והאיכות של הקולנוע המקומי, אך גם את העובדה שעושים כאן כמות מופרזת של סרטים, ובעיקר יותר מדי כאלה שאין להם פוטנציאל מסחרי.
בדרך חזרה מן הכרמל, חיכה למפיקות ולמפיקים לא רק פקק תנועה על הכביש, אלא גם צוואר בקבוק שקשה יהיה לשחרר אותו: כל המשתתפים בחיפה לבטח עוד יזכו להפצה מסחרית, אבל מתי ואיפה? ומי יראה אותם? אפילו אם היינו מדינה שבה מקרינים אך ורק תוצרת מקומית, כל אחד מהם היה מתקשה להימלט מן הסבך, אז יהיה להם קשה שבעתיים כשהתחרות כוללת גם שוברי קופות הוליוודיים אימתניים ודרמות איכות אירופאיות.
ואם כבר מדברים על קולנוע עולמי, הרי שבצד המרכולת הישראלית, הקרין הפסטיבל גם מאות סרטים מרחבי העולם. היו בהם כאלה שגם כן עוד יופצו בארץ, למשל "אמריקן האני", "בגרות" ו"רופא הכפר", הצפויים להתגלות כולם כלהיטים תקשורתיים ו/או קופתיים, וגם כאלה שזו ככל הנראה היתה ההזדמנות היחידה לראותם כאן על מסך גדול.
מתוכם, יש כמה שחבל לפספס ומומלץ לחפשם עת יהיו זמינים בפורמט ביתי: "אל קלאסיקו", קומדיה כורדית-עירקית נורבגית מקסימה על מסעם של שני גברים נמוכים בדרך למפגש חלומי עם כריסטיאנו רונאלדו; "ערפל באוגוסט" בכיכובו של סבסטיאן קוך, דרמה גרמנית על מערכת המתת החסד הנאצית שהצפייה בה היתה כדאית ומדכאת באותה מידה; "להיות בן 17", סרט קווירי, צרפתי עד מאוד ובעיקר מלא עוצמה וכוח של הבמאי הנפלא אנדרה טשינה; "נא", גם כן צרפתי, והפעם על משפחת קניבליות, שעדיין רודף אותי בסיוטים; ו"האזרח המכובד", הנציג הארגנטינאי לאוסקר, שהשתמש במעלליו של זוכה אנטי-סוציאלי בפרס הנובל לספרות, כלומר גרסה לטינית של בוב דילן, כדי לסחוט מן הקהל עונג וצחוקים.
ולא היה חסר קהל בחיפה: עשרות אלפי כרטיסים נמכרו, ורבות מן ההקרנות נשאו בגאון את השלט שכל מפעל תרבותי חולם עליו, "סולד-אאוט". מפתה להיכנס לאופוריה, אבל יש לציין גם כי ככל שסרט היה בורגני יותר, כך גם היו בו יותר צופים, רובם מבוגרים מן המעמד הבינוני ומעלה. בצעירים, לעומת זאת, כמעט לא נתקלתי, בטח שלא בנערים.
בנאום הסיום, לאחר הענקת הפרסים לסרטים הפלסטינים, התגאה יונה יהב בכך שזו הוכחה נוספת להיותה של חיפה עיר מעורבת, עם דו-קיום אמיתי בין יהודים וערבים. ואכן, בתל אביב העלק ליברלית אנחנו רק יכולים לחלום שיהיה לנו משהו דמוי כרמלית, בו הכל מוכרז גם בעברית וגם בערבית, ובינתיים להמשיך לקנא בעיר הצפונית.
אך גם אם חיפה הוכיחה את היותה עיר אחת לשני עמים, הרי שהפסטיבל המחיש שוב כי בתרבות הישראלית שוכנות שתי מדינות לשני דורות: ההורים הולכים לחטוף קפה ומאפה ואז לראות סרט רומני על מסך גדול, וילדיהם יושבים במעונם וצופים במרתון נטפליקסי.
בחיפה מסרבים לשדר אותות דאגה, ומתענגים על כך שהשיטה עדיין עובדת כרגע, אבל הם חייבים להבין שהיא לא תחזיק לנצח. יום אחד כולנו עוד עלולים למצוא את עצמנו חיים פרק של "מראה שחורה", שבו פסטיבלים מתקיימים אך ורק על מסכי האייפון, ואז תרבות הקולנוע המקומית לא סתם תהיה מועדון סגור, אלא משהו שאיש לא יוצא מהבית בשבילו.