כמה ימים לאחר שגרף שמונה מועמדויות לאוסקרים, עלה כאן אמש (חמישי) "אור ירח", סרטו של בארי ג'נקינס על התבגרותו של צעיר שחור הומוסקסואל. הפרגון מהאקדמיה התלווה לעוד שלל עיטורים שצברה הדרמה הזו במהלך השנה: בין השאר, היא כיכבה בראש כל סיכומי השנה של מבקרי הקולנוע בארצות הברית. אפשר לומר כי מזמן לא הגיעה לפה יצירה קולנועית שבנו סביבה כל כך הרבה ציפיות.
לפיכך, שוחרי הקולנוע בארץ מוצאים עצמם מול הסרט במצב אחר מאשר האמריקאים. להם היתה הפריבילגיה להיחשף ל"אור ירח" בהיותו דרמה צנועה ונטולת יומרות, שבאה משום מקום ואיש לא שמע עליה, של במאי אלמוני ובהשתתפות צוות שחקנים לא מפורסם במיוחד.
אנחנו, לעומת זאת, מקבלים את "אור ירח" בתוך אריזת צלופן נוצצת. קשה לבחון אותו סובייקטיבית ולהעריך אותו כשלעצמו, ובלתי אפשרי שלא לשאול מולו שתי שאלות האם הוא מצדיק את כל ההמולה סביבו, ועד כמה הפוליטיקה שבעידן המעבר מאובמה לטראמפ משחקת בה תפקיד? כלומר, במחילה, האם הסרט הזה, שעוסק בחברה השחורה ואין בו בכלל דמויות לבנות, נפל כפרי הבשל בזמן הנכון לידיה המלוכלכות של התעשייה האמריקאית, שמשתמשת בו כדי למרק את חטאי העבר שלה ולהצהיר הצהרות לגבי ההווה?
צפייה ב"אור ירח" מגלה לגביו שתי עובדות מעניינות. קודם כל, רלוונטי פחות להשוות אותו לסרטי אוסקר אחרים, "לה לה לנד" וכדומה, שאין לו קשר אליהם, ויותר ל"לא פה, לא שם". כמו בדרמה של מייסלון חמוד, גם כאן התסריט, המבוסס על מחזה של ארל אלווין מקרייני, עוסק בדיכוי כפול. גיבורו, שיירון, מסומן כשחור בידי החברה הלבנה וכהומו בידי החברה השחורה, כך שלעולם לא מקבלים אותו באמת בשום מקום והוא אף פעם לא מרגיש בנוח עם עצמו.
הסרט עוקב אחר שלושה שלבים שונים בהתבגרותו של הגיבור, ובכל אחד מהם, סביבתו עסוקה בלהגדיר למענו את זהותו. באחת הסצנות היפות בדרמה הזו, שממנה גם נגזר שמה, משוחח שיירון עם חואן, סוחר הסמים בגילומו של מהרשלה עלי שהופך בשבילו למעין אב חלופי. זה מספר לו על האשה הקובנית שאמרה לו פעם כי באור הירח כל הילדים השחורים כחולים ולכן היא תיקרא לו "כחול", וכי כל החיים, אנשים תמיד ינסו להחליט בשבילו מי הוא, אבל רק הוא מחליט על עצמו.
בדיוק כך אכן קורה בהמשך. לכן, "אור ירח" הוא מעין סרט מסע, בו היעד הסופי הוא הזהות האישית, ובדרך אליה צריך לעבור באחד משדות הקרוב הסבוכים מכולם: המלחמה המתמדת בינינו לסביבה הקרובה והרחוקה, במאבק על הזכות להגדרה עצמית. בעוד קטע יפה, משתמש הסרט בעריכה מופתית כדי להראות כיצד בית הספר בו למד הגיבור דאג להפוך אותו מילד רגיש, מופנם ואחר ל"גבר" ככל השאר, וזה נעשה באופן חד ואלים אך מספיק מורכב כדי שנראה עדיין את האמת מאחורי המסיכה.
דבר מעניין נוסף לגבי "אור ירח" הוא שכבר מתחילתו, חותר הסרט נגד כל הציפיות שיש אולי מסרטי התבגרות על צעירים שחורים. ג'נקינס לא הולך כאן בקו שהתוו ספייק לי וג'ון סינגלטון בין סוף שנות השמונים לתחילת שנות התשעים, ומתבסס באופן מוצהר על יצירות שנעשו מחוץ למסגרת למשל, "Killer of Sheep" אותו ביים בסוף שנות השבעים צ'רלס ברנט.
הדבר נראה לעין: אנו לא חוזים כאן בעריכה תזזיתית, חילופי דברים מהירים וריאליזם מחוספס, אלא דווקא בקצב איטי, ותסריט פיוטי ועתיר דימויים. והדבר גם נשמע באוזן: ג'נקינס נהנה להשתעשע עם התפיסות המוקדמות שיש אולי לשוחרי הקולנוע לגבי הפסקול ביצירה מסוג זה. וכך, יש בה אמנם גם קצת מוזיקה שחורה, אך ברובה היא מתבסס על לחנים מקוריים ושמימיים בסגנון קלאסי של ניקולס בריטל, וכן על עוד בחירות מפתיעות, למשל שיר ספרדי אותו העולם מכיר בעיקר מ"דבר אליה" של אלמודובר. ובעוד רגע מפתח, בו מתאחד הגיבור עם חבר מן העבר על רקע צלילים שבמכונת הלהיטים, בוחר הבמאי בלהיט לחלוטין לא מובן מאליו, שיר אר אנד בי נשכח למדי משנות השישים, שגם בזמנו לא היה קאנוני במיוחד.
"אור ירח" אם כך, הוא סרט רלוונטי, עמוק ומעמיק, ובעיקר הכל חוץ מטריוויאלי. גם בתכניו, גם בסגנון עשייתו, הוא יצירה שונה בדיוק כמו הגיבור שלו, כך שג'נקינס מצליח לחבר בין הצורה לתוכן.
אל הטאצ'ים היפים שבעבודת הבימוי, אל המוזיקה הנפלאה ואל התסריט הפואטי מצטרפות עבודות המשחק, מעולות כולן. לא רק של מהרשלה עלי, היחיד מצוות הסרט שזכייתו באוסקר מסתמנת כבטוחה, אלא גם של אלכס היברט, אשטון סנדרס וטרוואנטה רודס, המגלמים את הגיבור בשלבים השונים של חייו, וכן של ג'אנל מונה ונעמי האריס כנשים בעולמו, והרשימה עוד ארוכה.
אך למרות כל זה, ואף שלבטח "הדבר הנכון" מבחינה תקשורתית יהיה להגדיל דווקא עכשיו את "אור ירח" ככל האפשר ובכך גם להקטין לעומתו את "לה לה לנד" ושאר הסרטים הלבנבנים והקלאסיים יותר שבתחרות השנה, אעשה שקר בנפשי אם אומר שיצאתי מגדרי במהלך הצפייה.
"אור ירח", מבחינתי, הוא סרט פסטיבלים קלאסי, וגם בטובים שבאלה, בדרך כלל יש איזשהם ריחוק והתרסה הבאים על חשבון הרגש. לכן, לא התרגשתי בו ולו לרגע, אפילו לא באותה סצנה מפורסמת בכיכובה של מכונת הלהיטים, שמחברת בין דימויים, צלילים וזיכרונות ולכן לכאורה יש בה את כל חומרי הגלם המתאימים כדי לגרום להתעלות רוח. אך זה לא קורה, לא בה ולא לפני כן.
נוסף לכך, כמו בכל אותם להיטי פסטיבלים, יש ב"אור ירח" גם משהו מייגע למדי, שכן המניירות האמנותיות באות מצדן על חשבון ההצגה השוטפת של סיפור המעשה. לפיכך, את הצפייה השנייה בו סיימתי לא רק נטול התרגשות, אלא גם בלי חשק או אנרגיות. צריך לציין גם שניכרת כאן הסטריליות, בעיקר מבחינה מינית, ואפשר אולי גם לתהות אם הממסד היה מחבק באותה מידה דרמה על אהבה לו היו בה סצנות גרפיות של סקס חד-מיני.
כל זה לא בא, חלילה, לבטל את ערכו של "אור ירח". בדיוק כמו הדמויות שבו, שסביבתן בחרה להן את הגדרתן העצמית כך גם הסרט, שקהילת הקולנוע סביבו בחרה להגדיר כ"יצירת מופת חד-פעמית", אפילו שלא בהכרח התיימר או רצה להיות כזה.
הפמפום המסיבי עושה ליצירה הזו עוול, שכן הוא מניח על כתפיה עומס ציפיות בלתי אפשרי. באותה מידה, לא הוגן גם להיעזר בה כדי לתקן עוולות עבר של הממסד האמריקאית וכדי שתשמש תגובת-נגד להתפתחויות הפוליטיות. "אור ירח" אינו מאסטרפיס, אבל בהחלט סרט יפה יפה מכדי שיהפוך לעוד כלי ניגוח באחת התקופות הכי מכוערות של החברה והתרבות בארצות הברית.