ארבע שנים לאחר שקטף את האוסקר על "ארגו", קיווה בן אפלק לשחזר את ההישג גם השנה, והפעם הודות למותחן הפשע "חי את הלילה". אך במקרה זה הפרויקט התרסק: הסרט נקטל בידי המבקרים, הסב הפסדים של עשרות מיליוני דולרים לאולפני וורנר וכמובן גם יצא בידיים ריקות מהכרזת המועמדויות לפסלון המוזהב.
יהיה השנה אפלק בתחרות, אבל זה קייסי, האח הצעיר וכוכב "מנצ'סטר ליד הים". האח הבוגר, לעומת זאת, ממשיך לסבול מאחת השנים הגרועות בחייו המקצועיים הסוערים, שהתחילה עם החרפה האמנותית של "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" ומאז רק ממשיכה להידרדר.
בסוף השבוע האחרון, עלה גם כאן לאקרנים "חי את הלילה", וכך התאפשר לצופים בארץ לבדוק אם הוא אכן כל כך מחריד כפי שכתבו המבקרים והגולשים בארצות הברית. הצפייה בו מבהירה כבר בשלביה המוקדמים מה מלכתחילה משך את אפלק לפרויקט המפוקפק: עלילת הסרט מתרחשת במהלך תקופת היובש, פרק זמן שבו עסקו רבות מן היצירות הקאנוניות בתולדות הקולנוע האמריקאי, למשל "פני צלקת", "אויב הציבור" "היו זמנים באמריקה" ו"הבלתי משוחדים". הגיוני אם כך שהבמאי השאפתן, שתמיד התכתב עם ההיסטוריה של הוליווד, ינסה לסמן וי גם על סוג העשייה הזה במסגרת ניסיונו המתמשך למקם את עצמו כחלק אינטגרלי מדברי הימים של התעשייה.
נוסף לשרביט הבימוי, אפלק לקח על עצמו גם את הפקת הסרט ואת התפקיד הראשי בו. הוא מגלם דמות של חייל משוחרר, שאיבד את כל ערכיו במלחמת העולם הראשונה, וחוזר לארצות הברית כדי לפלס באלימות חסרת מעצורים את דרכו לצמרת עולם המאפיה בפלורידה של שנות העשרים, עת פורח הסחר הלא חוקי באלכוהול.
את התסריט כתב אפלק על פי ספרו של דניס ליהן, שכתביו היו בזמנו בסיס גם ל"נראתה לאחרונה" של הבמאי. חומר הגלם הספרותי מספק לקולנוען מארג עשיר ומרתק של דמויות והתרחשויות, המשקפות את המתחים הדתיים והבין גזעיים בחוף המזרחי של אותם ימים. הסרט, בשל כך, עשיר במבטאים ובאוצר מילים, ואפשר להוציא מילון שלם שיכיל רק את כינויי הגנאי הגזעניים הרבים שבו.
הצרה אינה בפוטנציאל, אלא ברמת הביצוע שלו. קודם כל, לא בטוח בכלל שהמקור הספרותי הולם סרט, גם אם ארוך למדי
(128 דקות). הספר הרי היה במקור חלק מטרילוגיה, ולכן הוא מתפקע מרוב קווי עלילה ועולמות חיצוניים ופנימיים, ואלה היו ראויים יותר לעונה שלמה של סדרה סטייל "אימפריית הפשע", ולא לתוצר שכזה.
לכן, כמו פיתה שמתפרקת בידיים מרוב רטבים ומרכיבים, כך קורס גם "חי את הלילה", ועלילתו הופכת במהרה לעיסה מחופפת ולא קוהרנטית. "אוף, אני לא מבין כלום" הפטיר מאחוריי בייאוש נער באולם הקולנוע, ורציתי להסתובב אליו ולומר "גם אני לא, גם אני לא".
אפלק כושל כאן כתסריטאי כי הוא מגיש כאן את השתלשלות העניינים בצורה מגושמת. הוא מועד גם כבמאי, שכן סצנות המרדפים והיריות הרבות גנריות למדי ולא מסעירות במיוחד, אבל פאתטית מכל היא הופעתו בתפקיד הראשי. לעתים נראה שליהק את עצמו אליו רק כדי להוכיח לעולם לאחר גירושיו מג'ניפר גארנר שהוא עדיין שאקל נחשק. וכך, אחת אחר השנייה, הדמויות הנשיות בסרט ממהרות לקפוץ למיטתו של הגיבור בגילומו, וזאת אף שהכוכב נראה כאן רופס מתמיד.
אפלק גם לא מצטיין בליהוק ובהדרכת השחקנים האחרים. ברנדן גליסן כאביו, סיינה מילר וזואי סלדנה כאהובותיו, כריס קופר כשריף וכיוצא בכך: כולם מדקלמים במבטאים כבדים עד כדי גיחוך את הדיאלוגים הספרותיים יתר על המידה, ומפגינים תצוגות חסרות חשק ומאמץ.
יותר מכל נראה הסרט כמו חיקוי לא מלוטש ולא בשל של מותחני פשע קודמים על תקופת היובש. אפלק ושאר אנשי הצוות הם אושיות קולנועיות בעלות זכויות, אך כאן נראים כילדים המסתובבים במסיבת פורים עם תחפושות מרושלות.
התוצאה פשוט נלעגת ומעיקה, גם בגלל שאפלק מקפיד להציג את הגנגסטר תאב הדם כדמות נשגבת. אין לזה כל הצדקה עלילתית או היגיון כלשהו, ונראה שהבמאי נהנה לפאר את הדמות בגילומו פשוט כי הוא מאוהב בעצמו, ולכן גם בה. הפעם, מן האהבה הזו לא יצאו שום ניצוצות: בניגוד לסרטים רבים אחרים על תקופת היובש, שהיו סוערים ותוססים כשמפניה ורודה, "חי את הלילה" יבש כמו מיץ צנוניות.