לפני שנתיים, נפגשו על במה אחת שתי אושיות פורצות דרך: ברק אובמה, הנשיא השחור הראשון, והמתמטיקאית קתרין ג'ונסון, האישה השחורה הראשונה שמילאה תפקיד בכיר בסוכנות החלל האמריקאית. בזכות תרומתה למדע קיבלה ג'ונסון מן המנהיג דאז את מדליית החירות, אחד העיטורים היוקרתיים בארצות הברית.
עכשיו, דווקא עם עזיבתו את הבית הלבן, האפקט של אובמה סוף כל סוף מורגש בהוליווד, ואנחנו רואים יותר ויותר סרטים המעמידים במרכזם דמויות שחורות. לפני שבוע היה זה "אור ירח", ואמש (חמישי) עלה כאן "מאחורי המספרים", המציג את סיפורה של ג'ונסון וכן של חברותיה, המתמטיקאית דורותי ווהן והמהנדסת מרי ג'קסון, שריסקו יחד איתה את תקרות הזכוכית, וסייעו לשים את האדם על הירח ואת הנשים השחורות על המפה.
חלק ניכר מעלילת הסרט מתרחש במסדרונות של סוכנות החלל בתחילת שנות השישים, והשילוב בין התקופה וזירת ההתרחשות המשרדית מזכירים את "מד מן", אם כי כאן משום מה אף אחד לא מעשן, כנראה כי מה שמותר בטלוויזיה לא עובר בכבלים. אך יותר מכך, "מאחורי המספרים" נראה בעיקר כשילוב של שני להיטים קולנועיים קודמים - "משחק החיקוי" ו"העזרה".
כמו ב"משחק החיקוי", גם כאן אנו צופים בגיבורות מפצחות אתגרים מתמטיים סבוכים המסייעים למדינתם במאבק מול האויב במקרה זה, מירוץ החלל הסובייטי. כמו ב"העזרה", גם כאן אנו עוקבים אחר מאבקן למען שוויון זכויות בדרום ארצות הברית של ראשית הסיקסטיז, ובדינמיקה המורכבת בינן לאליטה הלבנה, אותם מייצגים כאן קווין קוסטנר, קירסטן דאנסט וג'ים פרסונס ("המפץ הגדול"), המגלמים את ותיקי הסוכנות, שמקבלים בחמיצות ובחשדנות את העובדות עם צבע העור השונה משלהם.
ב"העזרה", כזכור, שיחקה אוקטביה ספנסר, שזכתה באוסקר על הופעתה בו, והיא מככבת גם כאן, בדמותה של ווהן. את ג'ונסון מגלמת טראג'י פי.הנסון ואת ג'קסון השחקנית-מוזיקאית ג'אנל מונה, אותה אפשר לראות גם ב"אור ירח", בין השאר בצד מהרשלה עלי, שאף הוא מופיע ב"מאחורי המספרים".
כל השחקניות והשחקנים הללו עושים עבודה מצוינת, כך שלא פלא כי "מאחורי המספרים" קטף את פרס האנסמבל של גילדת השחקנים, ומככב גם באוסקרים: הוא מועמד לשלושה פרסים, כולל בקטגוריות הסרט. נוסף לכך, הדרמה הזו גם שברה קופות ונרשמה כאחת ההצלחות המסחריות היפות של הסתיו האחרון בארצות הברית, וכך נכנסה להיסטוריה כאחד הלהיטים הכי גדולים אי פעם בכיכובן של נשים שחורות.
לנוכח כל זה, אין מנוס אלא לצנן קצת את ההתלהבות: אם נדרש להניף שלט ועליו הציון של "מאחורי המספרים", המספר שעליו לא יהיה עשר. בעיה אחת היא שאף כי אינו קצר (שעתיים) הוא מתקשה להתמודד עם עומס הדמויות ולהצדיק את בחירתו בלא פחות משלוש גיבורות. אלה לא ממש משכילות להשלים זו את זו, והדמות של ג'קסון גם קצת הולכת לאיבוד ככל שמתקדמת העלילה.
גם בכל הקשור לקונטקסט ההיסטורי-חברתי, הסרט אינו מושלם. הפסקול, בניצוחו המאכזב של פארל וויליאמס, חיוור למדי, ובתסריט אין מספיק עומק ועוקץ. נוסף לכך, צורת ההגשה שלו סטרילית למדי, וחפה לא רק מעשן סיגריות אלא גם מאופי וצבע. כתוצאה מכל זה, "מאחורי המספרים" לא ממש מצליח לתת תחושה של זמן ומקום ולממש את הפוטנציאל הטמון בתקופה המרתקת והסוערת שבה קורים הדברים.
מהותי מכל, הבימוי של תאודור מלפי נטול תנופה. הקולנוען הבריק לפני שנתיים עם "וינסנט הקדוש", אבל לא צולח את המעבר מקומדיה מינורית לסרט בהיקפים גדולים הרבה יותר. לפיכך, "מאחורי המספרים" אמנם עוסק במירוץ לחלל, אבל הצפייה בו מזכירה שיט בגונדולה יותר מאשר טיסה לירח. אפילו הרגע הדרמטי שבו ג'ון גלן יוצא להקפה מסלולית ראשונה של כדור הארץ, וגורלו תלוי בתקינות החישובים המתמטיים של ג'ונסון, אינו מצליח למתוח או לרגש במיוחד.
ולמרות כל זה, ואף ש"מאחורי המספרים" רחוק מלהיות אחד הסרטים הגדולים של השנה או משהו בסגנון, הוא בהחלט ראוי, מעניין וסימפטי. גם בגלל תצוגות המשחק המעולות, גם בגלל שהעובדות המדעיות מוצגות בצורה מפורטת ומורכבת אך בכל זאת נגישה ובעיקר בגלל עובדה פשוטה אחת: הסיפור שמתואר בו מרתק, מיוחד ומאיר עיניים, ובכל זאת מעטים בציבור הרחב נחשפו אליו, ובטח שלא בקולנוע. על כמה יצירות הוליוודיות בימינו כבר אפשר להגיד שהן כל כך לא טריוויאליות?
והסיפור הזה, כמובן, גם אקטואלי להפליא. הוא ממחיש שוב איזו כברת דרך עברה המאבק למען זכויות האזרח בארצות הברית. המאבק הזה, כפי שמתגלה כאן, היה לא פחות מסובך ומאתגר מן הקרב על כיבוש הירח, וכל זאת כדי לרשום הישגים שיש כעת כאלה המנסים לבטל אותם בהישג יד. "מאחורי המספרים" מזכיר להם, ולכל מי שמנסה לנכס לעצמו את העבר כדי לקבל בלעדיות על ההווה את הדבר הבא: מאחורי השיאים האמריקאים, על הכדור הזה ובגופים שמימיים אחרים, עומדות פנים בכל מיני צבעים.
