האלבום החדש של נינט הוא היפה ביותר שלה, וזה עדיין לא מספיק

אלה מאיתנו שעדיין מכריחים את עצמם לצפות בפרקי העונה הנוכחית של "דה וויס", נתקלו בפרקים האחרונים בכמה מחזות מחרידים, ולשם שינוי הכוונה היא לאו דווקא לאנקדוטות המתישות של אביב גפן. שתי מתמודדות מהנבחרת של מירי מסיקה זכו לביקורת נוקבת מהשופטים: האחת, מתמודדת דרוזית בשם אווה חלחל, ננזפה שהיא לא שרה בערבית, למרות שהיא בכלל מעדיפה לשיר באנגלית פופ אמריקאי. למתמודדת אחרת אמר שלומי שבת, בדרך כלל אדם רגיש, שהוא מאוד אוהב את שם המשפחה שלה – עמר, ואת העיר שממנה היא באה – באר שבע, והוא מתבאס שהוא לא רואה יותר משני הדברים האלה בביצועים שלה, כאילו שבבאר שבע שומעים רק סגנון אחד וששם המשפחה מסמן איזו מחויבות תרבותית בלעדית.

המנטורים של התכנית, כולם מוזיקאים עם זכויות, לא מסוגלים לקבל שצעירה דרוזית יכולה לחלום להיות ביונסה ולא אום כולת'ום, ושספיר עמר מבאר שבע יכולה להעדיף מוזיקה נשמה על מוזיקה מזרחית. לי זה נראה כמו פטרונות, אבל יותר משזאת פטרונות זאת הצצה לאחורי הקלעים של תיאטרון הדימויים של הפריים טיים בערוץ 2, ובכלל לבידור בישראל: הקברניטים רואים דמות ובונים לה סיפור וכיוון, מהחומרים שעושים מהם סינדרלות או מכשפות רעות. מי שקיבלו כבר את התפקיד שלהם, לא יכולים להשתנות, לא יכולים להתאפיין אחרת. לעולם הם יישפטו בהתאם לגבולות הסיפור שנכתב להם.

חשבתי על שתי הזמרות הצעירות האלה כשהגיע אליי האלבום הבינלאומי החדש של נינט טייב, "Paper Parachute". נינט, תמיד חיילת מקריית גת ששרה "ים של דמעות", תמיד ניצנים, תמיד המאמי-לעתיד-נו-כבר-תהיי-מאמי-בחייאת של המוזיקה הישראלית. עבר כמעט עשור וחצי מאז הופיעה טייב בחיינו, אבל היא לעולם נשפטת לעומת הרגע הטלוויזיוני שברא אותה כאייקון ישראלי. עם דעיכת ריאליטי השירה הישראלי, היו אנשים שהצליחו לברוח מכוכב נולד ודומותיה. שום צל לא מרחף כבר על רוני דלומי, עידן עמדי, אוהד שרגאי (ילדי החוץ), לירן דנינו, אבל אין בזה צורך כי הם לא מרדו בסיפור שנכתב להם או אפילו חרגו ממנו במעט. דלומי עדיין זמרת מתקתקה, עמדי מעולם לא השתחרר מצה"ל, ושרגאי ודנינו הם אולי זמרים מוכשרים אבל ללא זהות אמנותית מובחנת, ושניהם מעסיקים את עצמם בבלדות הכי רגילות שיש בסביבה. חשבו על זה רגע: אין עוד דוגמה מקבילה טובה אחת. אפשר להתווכח על טעם וזה בוודאי עניין לגיטימי. אבל אי אפשר שלא להעריך אדם שמתעקש להגדיר בעצמו את דרכו, ומסרב לתת לאחרים לעשות את זה: נינט מרדה בסיפור הסינדרלה וכבר 13-14 שנה שאנחנו לא יודעים מה לעשות עם עצמנו.

נינט לא מתמיינת, ולפחות מבחינה ציבורית היא נמצאת בלימבו. היא סופרסטאר, אייקון ישראלי עוצמתי מאין כמותו, ללא הכרה בקריירה המוזיקלית שהיא מרכז חייה. היא לא שייכת לפופ הישראלי. גם מאז שפנתה לרוק מובהק, מאלבומה השני ואילך, היא לא דומה לשום דבר שמתרחש בסצנות מקומיות, ובין כה רבים לא מוכנים לקבל בכלל את התפנית הזאת, כאילו שמישהו שואל אותם. מאז "קומוניקטיבי" הקריירה שלה תפסה כיוון יותר ויותר רחוק ממה שאפשר היה לצפות, אבל נדמה שהביצה הישראלית לא הצליחה להתרגל ולא הייתה מוכנה לקבל את זה. גם עמוק לתוך אלבום חמישי (!) מתגנב איזה רצון כמוס שנינט תעשה עוד סיבוב על "מקיץ אל חלום". ובכן, זה כנראה כבר לא יקרה. כל מה שנשאר זה רק זיכרון רחוק, ויחד איתו שאלה שכנראה תמשיך להישאל לנצח. כל עוד משהו לא ישתנה בקרוב, אנחנו נמשיך לדבר על "כוכב נולד" כשאנחנו מדברים על נינט טייב.

יש אנשים שבשבילם התקווה הכמוסה הזאת התחלפה כבר באכזבה אוטומטית, מוכנה מראש. אולי, במקום מסוים, גם אצלי. אני יכול להעיד על עצמי שבסך הכל אני אוהב את המוזיקה שנינט עשתה לאורך הקריירה שלה. כתבתי ביקורות טובות על האלבומים הקודמים שלה והערכתי, ואני מעריך גם היום, את הבחירות האמנותיות שלה. היא הייתה ונשארה בעיניי הזמרת המבצעת הכי טובה בדורה. ובכל זאת, אני תמיד ניגש למוזיקה שלה בחשדנות של מי שמוכן להתבאס, מנסה לבדוק בפינות איפה יש אי דיוקים וטעויות. ופעם אחר פעם, אלבום אחרי אלבום, אני מופתע לטובה מחדש: מרמת ההפקה הגבוהה, מהכתיבה המשתפרת, וכמובן, מהקול. המסקנה המובהקת עד כה היא לא רק שנינט טייב לא מתחפשת למוזיקאית רוק, אלא שהיא מוזיקאית פרפקציוניסטית עם דרך עקבית וגרף השתפרות עקבי, ומרשים מאין כמותו. גם הפעם אפשר לקבוע בקלות, שהאלבום הנוכחי הוא הטוב ביותר מכל אלבומיה עד כה.

מהרגע ש-"Paper Parachute" מתחיל, אפשר להתפעל מעבודת האולפן המהוקצעת שנעשתה כאן. טייב נשמעת נפלא כשהיא לוחשת, ואז היא מזכירה מעט את לנה דל ריי, וכשהיא צועקת, שאז היא יותר נינט מנינט. הגיטרות אינטנסיביות, התופים (גדי פטר) מובילים כמעט בכל שיר. יש בסך הכל שמונה כאלה ועוד רצועת בונוס אחת, מה שיוצר אלבום מהודק ומאוזן יותר מהאלבומים הארוכים יותר שהוציאה בעבר. "Child" הוא פצצת קצב, ב-"Superstar" ו-ב"Subservient" העוקבים היא משלבת לצד הרוק מעט מוטיבים מזרחיים. האחרון הוא כנראה מהשירים היפים באלבום, והוא נעזר גם בצ'לו מושלם (כמובן, זאת מאיה בלזיצמן האחת והיחידה). בשיאו נינט פותחת גרון ומסלסלת, מבלבלת עוד קצת את מי שציפה ממנה לטריק אחד בלבד. "Elinor" כבר מתקרב לחגיגה של פאנק-רוק כולל צרחות הכרחיות, ונינט, ייאמר לזכותה, מעולה כשהיא שרה בשקט אבל גם צורחת מצוין. ב-"Temporary Satisfaction", השיר השקט באלבום, נינט שרה משום מה קצת כמו אסף אבידן, אבל זה "Ocean", הפנינה הכמעט סוגרת, שמזכיר יותר מכל כמה נינט מרגשת כשהיא מנסה: לחן מעולה, עיבוד נהדר, אבל מעל הכל זה שוב הקול הרועד והיפה שלה.

שלא תבינו לא נכון, יש בעיות באלבום הזה. הוא סטרילי מאוד, אולי מדי, ואני מאשים בעניין זה את ההפקה של יוסי מזרחי מהקולקטיב (ובעלה כמובן), להקה שחרתה על דגלה מוזיקה מהוקצעת להפליא אך נעדרת אדג' לחלוטין. בעיה אחרת נוגעת למניירות: למרות כל ההתפתחות שלה ככותבת, מלחינה וגיטריסטית, נקודת החוזק המובהקת של טייב היא בכל זאת הקול המדהים שלה, ואף על פי כן יש רגעים באלבום הזה שהיא משתלטת על מה שאפשר גם לעשות פשוט יותר. אבל הבעיה האמיתית היא אחרת. בסופו של "Subservient" מושתלת אשליית סאונד של רעש מתקרב מצד ואז מתרחק שוב מהצד השני, וזאת מטאפורה יפה, קצת נוחה מדי, לכל הסיפור. כי עד כמה שהאלבום הזה מוצלח, והוא מוצלח, הוא עלול להיבלע כמו קודמיו, ומאותם טעמים בדיוק. אם הכל כל כך מוצלח, איפה הבעיה? למה זה לא נשאר? למה הייתי עדיין חייב לפתוח את הטקסט הזה בדיון על ריאליטי, כשברור שטייב הכי רחוקה משם שאפשר? כי שום דבר, עדיין, לא נתפס. נינט פועלת ופועלת, מקליטה ומקליטה מצוין, אבל לא מצליחה להשאיר מאחוריה שיר שיישאר כאן לנצח. אולי זאת ההתעקשות על רוקנרול אגרסיבי, ז'אנר שהולך וגוסס ונעשה בלתי רלוונטי לאט לאט. אולי זאת ההתעקשות על קריירה בינלאומית, כשברור שאת הקהל הישראלי פרויקטים מהסוג הזה לא מעניינים כל כך.

אז מה עושים עם נינט טייב: האלבומים והשירים טובים. המבקרים בדרך כלל מפרגנים. אבל משהו חורק בדרך. ללא קהל שמצטבר, ללא סינגלים שנשארים בתודעה, ללא אבן דרך שתקבע את הנוכחות שלה במרחב המוזיקלי הזה, עד כה הכל נשמע כמו עצים שנופלים ביער. הקול היפה כל כך של נינט והגיטרות האגרסיביות פשוט לא מחזיקים מעמד. בסוף הדברים מצטמצמים לאותה נקודה קטנה ועיקשת שתמיד חוזרת. מוזיקה פופולרית, ובפרט רוק, לא נמדדת ביופי או וירטואוזיות, גם לא בכוח – אלא בהשפעה ובקשר שהיא יוצרת עם הקהל והעולם. זה לא בתחום הטכניקה. כשיצא "כל החיות ידעו" כתבתי כאן שטייב תצליח למצוא כאן מחדש קהל אוהד ומחבק ביום שהיא תכתוב להיט גדול אחד, המנון שיחזיר אותה למעמד הראוי לה. לא רק שזאת תהיה הגשמה אמנותית, אלא גם כזאת שתטביע חותמת על הסיפור החדש שהיא כותבת לעצמה. אני לא בטוח שיש כזה באלבום הנוכחי, ואני מקווה להתבדות. אבל עד שזה יקרה אנחנו נמשיך במחול המטורף הזה מדי שנה או שנתיים, בלימבו הנצחי שבו עוד לא ברור מה יכריע את המורשת של נינט טייב, היא עצמה או, למרות הכל, ערוץ 2.