מנהג נפוץ וידוע במקומותינו הוא להסתלבט על חשבון המפיצים, ועל חשבון החירות היצירתית שהם נוטלים בבואם לתרגם את שמותיהם של סרטים זרים. "ספליט", סרטו החדש של מ. נייט שאמלאן, סובל מבעיה הפוכה. מה בדיוק עצר את המפיץ שלו מלקרוא לו "מפוצל"? שמא היה זה הרצון לגרום לחובבי הכדורסל לחשוב בטעות כי מדובר בדרמה על מעללי טוני קוקוץ' ודינו ראדג'ה מימי יוגופלסטיקה ספליט העליזים?
כך או כך, "ספליט" הוא ציון דרך נוסף בקריירה עמוסת הטלטלות הקיצוניים של שאמאלאן. לאחר התחלה מבטיחה, הכל החל להשתבש. בין 2006 ל-2013 היה מועמד הבמאי לארבעה פרסי ראזי רצופים על הבימוי הגרוע ביותר (ו"זכה" בשניים). השפל הגדול ביותר הגיע בדמות "העולם שאחרי", שהוצג בעיקר מול אולמות ריקים והפך את וויל סמית' לרעל קופתי. משמעותו של הפיאסקו הכלכלי היתה שהקולנוען נאלץ להצטמצם ולעבוד בתקציבים נמוכים בצורה קיצונית ממה שהורגל. התוצאה היתה סרט האימה הצנוע והמצוין "הביקור", שיצא לפני כשנתיים ועם תקציב של חמישה מיליון דולרים, הרוויח יותר מ-160 מיליון דולר ברחבי העולם.
"ספליט", שהופק גם הוא בתקציב נמוך (עשרה מיליון דולרים), עוקב אחר שלוש נערות צעירות הנחטפות לאור יום על ידי גבר מוזר, אותו מגלם ג'יימס מק'אבוי, ומוחזקות בידו בחדר נטול חלונות. שתיים מהבנות, קלייר ומרשה, הן חברות טובות, והשלישית, גיבורת הסרט קייסי, היא האאוטסיידרית המסתורית, שלרוע מזלה היתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. אותה מגלמת השחקנית הצעירה אנה טיילור-ג'וי, שפרצה לפני כשנתיים עם "המכשפה" וכיכבה לאחרונה ב"מורגן".
העלילה, אם כך, די בנאלית, ושאמלאן מנסה להזריק בוטוקס לתבנית העייפה והשחוקה שנראתה כבר פעמים אין ספור על מסך הקולנוע. וכך, מתברר כי החוטף סובל מהפרעת זהות דיסוציאטיבית, הגורמת לכך ש-23 זהויות שונות ומובחנות מסתתרות בתוכו ויכולות להשתלט על אישיותו בכל שנייה נתונה. רגע אחד הוא פריק של ניקיון שמכריח את הבנות להבריק את החדר, לאחר מכן אשה מודאגת, ולסיום ילד בן תשע שמזהיר את הבנות מהגעתה הקרובה של "החיה" - הזהות ה-24 והרצחנית שעתידה לשלוט בו.
על בעיותיו הנפשיות של החוטף אנו למדים מפגישותיו התכופות עם הפסיכיאטרית הצמודה שלו, ד"ר קרן פלטשר. האחרונה טוענת שבחלק מן המקרים של ריבוי זהויות, יכולים להתקיים ביניהן שינויים פיזיולוגים. עיוור, לדוגמה, יכול להחזיק בזהות נוספת של אדם המסוגל לראות. זהו ניסיון נוסף של שאמלאן להשתמש בפסבדו-מדע כדי להעניק כוחות על-אנושיים לדמויות רגילות למראה - כפי שעשה בסרטיו הטובים הרבה יותר, "החוש השישי" ו"בלתי שביר".
הבעיות שמונעות מ"ספליט" להגיע לגבהים האמנותיים של שתי הקלאסיקות הללו רבות ומגוונות. קודם כל, אף לא אחת מן הדמויות הרבות המקננות בתוכו של החוטף מעניינת או אפילו סתם נסבלת. את כולן משחק מק'אבוי ברישול מוקצן מלווה במניירות צפויות של סטודנט שנה א' למשחק. במקום לקבל רשע אחד מוצלח, אנו מקבלים הרבה רשעים מגוחכים. עם זאת, יש לציין כי לא מדובר כאן במקרה בלעדי של מרבה זהויות מרבה דאגה. זאת, כיוון שכל סצנה בהשתתפותה של ד"ר פלטשר, לה זהות אחת בלבד, תודה לאל, מתגלה כמבחן לעצביו ולסבלנותו של הצופה.
מעבר לטרוניות על תצוגות משחק לוקות בחסר, "ספליט" כושל בראש ובראשונה במתח אותו הוא מתיימר ליצור. חוץ מאשר ב-15 הדקות האחרונות של הסרט, אין שום תחושה של סכנה אמיתית לחייהן של שלוש הבנות השבויות. ברור לחלוטין שלאף אחת מזהויותיו של החוטף, מלבד החיה, אין כוונה או רצון לפגוע בהן.
שאמלאן משתמש בהומור כדי לנפץ את הרגעים הבודדים בהם ניתן היה לבנות מעט מתח. מהלך שהופך את הסרט לפארודיה וגם מתנגש חזיתית עם העיסוק הדי נרחב בטראומת ילדות איומה אותה חולקים החוטף ואחת מן השבויות שלו. רגעי הפלאשבק כאן, כשלעצמם, עשויים היטב, אך בסופו של דבר הם רק מדגישים את חולשתו של הסיפור המרכזי בעלילה.
למרות כל זאת, "ספליט" מרסק את הקופות בארצות הברית מאז עלה שם לאקרנים לפני כשלושה שבועות, וכבר הרוויח יותר מפי עשר מתקציבו. לאחר השפל הגדול, מסתמן טוויסט חיובי נוסף בחייו של מי שמכונה "מלך הטוויסטים".
