בימים של חוסר ודאות פוליטית גלובלית יש מעט מאוד דברים שמשדרים יציבות כמו אלבום חדש של אלבו. בואו נתחיל דווקא מהשורה התחתונה ונאמר כבר עכשיו שמדובר באלבום טוב שיחמם את לבם של מעריצים ולא ירתיע מאזינים חדשים. אחרי 20 שנה ושבעה אלבומים זה לא מובן מאליו. עוד דבר שצריך לומר כבר עכשיו זה שבאלבום החדש אין הפתעות. גם זה לא מובן מאליו. עד 2009, עת יצא אלבומם הרביעי "The Seldom Seen Kid", אחד האלמנטים שאפיינו אותם היה הציפייה שנענתה - לריגוש, חידוש או אמירה משמעותית. כל אלו לא קיימים באלבום החדש.
עוד דבר שלא קיים באלבום (אל דאגה תכף נתייחס למה שכן) אלו שירים מרימים. נכון, לא האסוציאציה הראשונה (או החמישית) שעולה בראש כשחושבים על ההרכב הבריטי הוותיק, אבל כמו שאנחנו שכחנו גם הלהקה כנראה שכחה שפעם היא ידעה לייצר להיטים. "Forgot Myself", "Fallen Angel", וכמובן "Grounds for Divorce" כל אלבום כמעט כלל את השיר הזה שמעלה חיוך על הפנים ואפילו מרים על הרגליים. עוד מעט ועובר לו עשור שבו אלבו נכנעת לסטריאוטיפ העגמומי שלה מבלי לנסות להוכיח ההפך.
אחרי שקוננתי על אובדן המאפיין המסוים הזה באישיותם אפשר להכריז בביטחון שכל שאר המאפיינים עדיין שם. זו עדיין מוזיקת נשמה ברמה הכי גבוהה שלהקה בריטית לבנה מסוגלת ליצור. 50 דקות של מלנכוליה שלא גולשת לדכדוך ושל רגש שלא גולש לקיטש. באותו איזון מדויק שגרם לנו להתאהב בהם מלכתחילה.
אלבו 2017 מוצאת את הלהקה לראשונה בחייה כרביעייה אחרי שהמתופף ריצ'ארד ג'אפ עזב את ההרכב, ואת הסולן גיא גארבי אחרי אלבום סולו וחתונה. המשמעות: השינוי הפרסונלי גיבש ומיקד את ההרכב בזמן כתיבת האלבום. גארבי מצדו נשמע אופטימי יותר וכן, גם מאוהב, וזה בסדר גמור היות והכתיבה וההגשה שלו נשארה כנה כתמיד. הקפטנים העצובים שלו, עליהם שר באלבום הקודם, נשארו מאחור.
בסינגל המקדים והשיר שפותח את האלבום, "(Magnificent (She Says" הוא מתאר ילדה משחקת על החוף, והוא עושה זאת באהבה וחמלה נוגעים ללב. זו גרסה עוד פחות מעודנת מ"אני יודע שהכל יהיה בסדר" המקומי. אצלם הכל יהיה (לא פחות מ)מופלא, והשיר מלווה בעיבוד כינורות אפי שגורם לשם האלבום "Little Fictions" ("סיפורים קטנים", ואולי גם "בדיות קטנות") להישמע כאנדרסטיימנט בריטי קלאסי, שהרי אם נשים את הסיפור הקטן על הילדה הקטנה בצד, הדבר שאלבו מתמחים בו זה הקלטת המקבילה המוזיקלית הרגשית לנובלות ענקיות. השיר הזה הוא אלבו במיטבם.
שאר האלבום שומר על איפוק מוזיקלי יחסי. "Gentle Storm" הוא שיר אהבה ישיר ולא מתנצל. "מצאתי שקט בזרועותייך" הוא אומר ומבקש בפזמון "התאהבי בי", נסו לדמיין את השיר הזה מושר על ידי כל זמר פופ ממוצע. לגארבי זה מצליח. "All Disco" זו אמירה מטא-מוזיקלית שגארבי שאל מציטוט ששמע מסולן הפיקסיז פראנק בלאק שאמר "יש לך פאנק, רוק, סול ובלוז הכל דיסקו". אלבו - שהם הכל חוץ מדיסקו - מתחברים לאמירה הזו ונוסכים בה הגיון פנימי חזק. ויש את "K2", מעין ספוקן וורד אינטואיטיבי על בריטניה פוסט-ברקזיט עם השורות "אני מארץ עם סטטוס של אי, גורם לנו לחשוב שכולם שונאים אותנו", ו"קחו בחשבון את הדרך. היא מלאה בדם, נזלת ושיניים ואין תהילה לאף אחד". השיר חסר את הנוקבות והדחיפות של "Leaders of the Free World" הפוליטי והזועם שלהם מ-2005. אבל זו דוגמה מצוינת להתפכחות הפוליטית ולדרך שהלהקה עברה מאז במקביל.
אי אפשר שלא להעריך את ההרכב על העקביות, על הסימביוזה בין החברים (שהתחזקה עם עזיבתו של המתופף בחזקת עדיף שיישאר רק מי שרוצה להישאר) ועל הדלק שנשאר להם להמשיך לעבוד יחד. המסקנה שמלווה את ההאזנה לאלבום החדש היא שלפעמים כדי לשמור על הדלק למרחקים ארוכים כדאי ורצוי לא להגביר את הקצב ולהישאר על הילוך נמוך.