את המחזות של וויליאם שייקספיר מלווים שני טיעונים עיקריים. האחד, בלתי ניתן לערעור ומוגש כמעט כאקסיומה, הוא שכל הצגה שלו מייצגת את הרמה הגבוהה ביותר של תיאטרון. רבים טוענים שמדובר במחזאי הגדול ביותר אי פעם, ולפיכך אין אפשרות אחרת מלבד גיוס הכישרונות הטובים ביותר. הרי המחזה נכתב כפי שנכתב לא עבור שחקנים בינוניים, אלא כדי לקדם את הטופ שבטופ. טיעון שני גורס כי שייקספיר הוא על-זמני. אחרי הכול, כבר למעלה מחמש מאות שנה כתיבתו עדיין מתנוססת ועולה בגאווה בכל במה אפשרית. עם הטיעון הזה כבר אפשר להתווכח.
ההצגה "כטוב בעיניכם" הופקה שוב עבור הקאמרי, בפעם החמישית מתוך שמונה שבהן עלתה על הבמות בישראל. זוהי כמות כמעט חסרת תקדים, שמעידה על הסגידה של הקאמרי לז'אנר הזה: מופע תיאטרלי בכל רמ"ח איבריו, שייקספיר טיפוסי של טקסטים מחורזים ומהוקצעים, מילים חדות ואהבת משחק. אודי בן משה, שערך וביים, העלה סוללת שחקנים מסורה (ובאמת, קשה למצוא הגדרה קולעת יותר), בראשה אולה שור סלקטר, אוהד שחר, נדב אסולין ושמואל וילוז'ני בתפקיד ז'אק המלנכולי. האנסמבל הזה, שמוקף בעוד שחקנים טובים, משאיר את הקישקע על הבמה ועל כך יש להסיר בפניו את הכובע. גם בפני דן אלמגור, שהצליח לעשות את מה שנראה בלתי אפשרי ולעקוף כל חסם בתרגום מהמקור.
העלילה נפתחת בחצרו של הדוכס הצרפתי פרדריק, שמשתלט על הדוכסות לאחר שתפס את מקומו של אחיו (שחר מגלם את שתי הדמויות). בתו של פרדריק, סיליה (דנה מיינרט), אינה מסכימה לגירושה של בת דודתה רוזלינד (שור סלקטר) ובורחת עמה ועם שוטה החצר (אסולין) ליער ארדן. כדי לשרוד ולהתחבא, רוזלינד מתחפשת לגבר ושמו גנימד, ודרך כך לומדת על ההבדל בין החיים בעיר התובענית והמתקדמת והיער השלו והדקדנטי, על נפש האדם וגם על אהבה.
אם מבחינת תיאטרון נטו ההצגה הזו מספקת את הסחורה, נותר מבחן הזמן. טריק ידוע שנועד להנגיש מחזות עתיקים, הוא התאמת הזמנים במחזה. ב"איבנוב", למשל, השימוש באביזרים מודרניים כמו טלפון סלולרי עובד לקאמרי מצוין, כאן קצת פחות. כברירת מחדל, יש משהו אפולוגטי במודרניזציה של מחזה. הרי אם הוא, כהגדרתו, על-זמני, מדוע הוא דורש עדכון? שאלה זו נכונה כפליים ל"כטוב בעיניכם". רוב ההצגה מתרחשת ביער, ולפיכך לא ברור הצורך של בן משה לשים את המערכה הראשונה בחצר הדוכס בכסות עתידנית. שפע הקולות הדיגיטליים והמראות שכאילו נלקחו מ"המטריקס" לא רק שאינם נחוצים, הם גם לא תורמים דבר. בעוד המונולוג "כל העולם במה" הוא אולי הזכור ביותר ממחזותיו של שייקספיר, מתחבאים בו גם ציטוטים אחרים בעלי משמעות. אחד מהם הוא "אין שעון ביער". אם העולם הוא במה ואין שעון ביער, מדוע זה הכרחי שאורלנדו, מחזרה של רוזלינד (אודי רוטשילד) יופיע ביער של המאה ה-17 כשהוא לבוש בווסט מודרני, ג'ינס ומגפי בוקרים?
מעבר לפרוצדורת העדכון המיותרת, עומדת למבחן גם גישת הקהל עצמו. יש האוהבים תיאטרון לשם תיאטרון, נהנים מהופעת השחקנים ומהטוטאליות שלהם. אחרים מנסים, לפעמים בכוח, לראות מעבר, לקחת איתם משהו החוצה. אני מודה בלא נימה של התנשאות כי לא יכולתי ליהנות מ"כטוב בעיניכם", דווקא משום שהוא 100 אחוז הצגה, כזו שנשארת בתחומי האולם ולא הולכת אתך הביתה. נדב אסולין הצחיק בביצוע המושלם של השוטה החכם, וילוז'ני היה מושלם בנאום "כל העולם במה" של ז'אק המלנכולי, שור סלקטר עמדה בגבורה בקדמת הבמה, ועדיין קשה לי לומר שמישהו מהם ריגש באמת. אין זו אשמתם, כמובן. לא מעט מחזות אחרים של שייקספיר עושים זאת, "כטוב בעיניכם" הוא פשוט מחזה חסר נשמה.
האם יש פה המלצה שלא לראות את המחזה? כן ולא. אם אתם שייכים לסוג הראשון של חובבי התיאטרון, אתם צפויים ליהנות משום שמדובר בתצוגת משחק ברמת הביצוע הגבוהה ביותר. אלא שעבור אחרים, התחושה עלולה להיות של ארוחה שלמה שמורכבת מקינוחים בלבד, כזו שבה המחנק מגיע לאחר שתי דקות ונשאר שם שעתיים שלמות.
