(בסרטון: קטע מ"Call Me by Your Name")
הטמפרטורות בפסטיבל ברלין אמנם עדיין מתחת לאפס, ובכל זאת הלב של הנוכחים בו נמס ביומיים האחרונים. זה קרה הודות לבכורות של שני סרטים מרגשים, שהצליחו להתגבר על הקור הבלתי נסבל, וכבר כעת אפשר להמר כי יהיו שתיים מן היצירות הקולנועיות המדוברות של השנה הקרובה.
הראשון הוא "Call Me by Your Name", שאת בכורתו העולמית ערך לפני כמה שבועות בפסטיבל סאנדנס, שם זכה לביקורות מהללות מקיר לקיר מאזנו באגרגטור הביקורות Rotten Tomatoes עומד על 98 אחוז. הצפייה בו הבהירה על מה המהומה: אכן, מדובר בפנינה.
את הסרט ביים האיטלקי לוקה גאודאנינו, מי שהיה אחראי בשנים האחרונות ל"אני אהבה" המופתי ול"גלים גבוהים" המרשים אך הבעייתי, וכאן הוא מבסס את מעמדו כאחד הקולנוענים המוכשרים בדורנו. בהתבסס על רומן בשם זהה, חוזר היוצר ל-1983 כדי להציג את סיפורו של נער, בן למשפחה קוסמופוליטית-יהודית החיה בצפון באיטליה, המתאהב באורח שבא לבקר אותה בחופשת הקיץ - צעיר אמריקאי נאה באופן קיצוני, המקפיד להסתובב מעורטל כמעט לחלוטין, מלבד מכנסיים קצרים ומגן דוד על צווארו.
את הסיפור הפשוט הזה מציג גאודאנינו באופן שהוא מופת של עשייה: מהתסריט, שכולל בין השאר מונולוג קולנועי בלתי נשכח; דרך המוזיקה, שאת חלקה כתב סופיאן סטיבנס הגדול במיוחד לפרויקט הזה, וחלקה מעלה מן האוב באופן מרגש את להיטי הפופ של התקופה; ועד, כמובן, עבודת הבימוי, המציבה מיידית את "Call Me by Your Name" על מדף הקלאסיקות. לכך יש להוסיף את עבודות המשחק המצוינות של שני הכוכבים: כנער המאוהב, טימותה שאלמה (פין וולדן ב"הומלנד"), וכאורח שלו, ארמי האמר (מי שגילם בתפקיד כפול את התאומים התמירים ב"רשת החברתית").
בלי לגלוש למחוזות הפורנוגרפיה, מצליחים כל אלה ליצור סרט חושני להפליא, בדיוק כמו שהיו עושים פעם בקולנוע האירופאי, והוא כולל כמה גם סצינות סקס יפהפיות, כולל אחת בכיכובו של אפרסק. זה נשמע כמו קוריוז, אבל האמת שהפרי הזה מסכם היטב את האיכויות של "Call Me by Your Name": בשל, עסיסי, מלא חיים וטעם, מזין ומשביע. רק יומיים עברו מאז הצפייה וכבר מתחשק לי שוב לנגוס בו שוב, אז טוב כי הוא נרכש להפצה בארץ ויש לקוות כי אכן יופץ פה. המועמדויות הרבות לאוסקר שחוזים לו כלי התקשורת האמריקאים, אמורים להבטיח שאמנם נראה אותו אצלנו.
בצד זאת, הוצג בהקרנת בכורה עולמית "אשה פנטסטית", עבודתו הטרייה של הצ'יליאני סבסטיאן לליו, ש"גלוריה" שלו הוקרן כאן בהצלחה לפני כשנתיים. בזמנו, זכה סרטו הקודם בפרס השחקנית בפסטיבל ברלין, ובהחלט ייתכן שכך יקרה גם במהדורה הנוכחית. הפעם, הודות לתצוגות המשחק של דניאל וגה, טרנסגנ'דרית המגלמת כאן אשה הנלחמת על זכויותיה ובעיקר על זכותה להגדרה עצמית ולמימוש עצמי, למרות הניסיונות של הממסד ושל החברה הגבוהה והליברלית רק לכאורה להקטין אותה ולבטלה.
תצוגת המשחק שלה כובשת, אך עוד יותר מכך, מה שהופך את "אשה פנטסטית" לפנטסטי כל כך זו עבודת הבימוי של לליו. הוא מזכיר כאן את אלמודובר בשיאו, ולא מתבייש להשתמש במגוון אמצעי המבע העומדים לרשותו כדי להפוך כל רגע ורגע לחגיגה של צבעים, קולות ודימויים. אניני טעם אולי יעקמו את הפרצוף מול מה שהם יראו כהצטעצעות יתר, אבל הבמאי הצ'יליאני מצליח ליצור כאן אמנות ברמה גבוהה שתהיה גם נגישה ומרגשת. לכן, נוסף לביקורות המהללות ולפרסים שצפוי הסרט לקטוף במהלך השנה הקרובה, הוא יכול גם למשוך אליו את הקהל הרחב. אולי לא יהיה זה נחפז להצהיר כי גילינו את "דבר אליה" החדש.
נוסף לאלה, הוצגו בפסטיבל בכורות עולמיות של עוד עשרות סרטים. לא בכולם צפיתי כמובן וגם לא כולם מוצלחים, אך יש כמה שכדאי לציין: "1945", דרמת שואה הונגרית בשחור לבן, הוא מעין שילוב של "הבן של שאול" ו"בצהרי היום", ומציג באופן מקורי את רגשות האשם שהתעוררו במדינה עם תום המלחמה; "Golden Exits" של במאי האינדי הפורה אלכס רוס פרי, בכיכובם של אמילי בראונינג הנפלאה ואדם הורוביץ מהביסטי בויז, הוא דרמה אינטלקטואלית ועצובה על בדידות ותאוות בלתי מושגות דמיינו סרט של וודי אלן משנות השמונים שנעשה בימינו; ו"The Lost City of Z" של הבמאי הפורה ג'יימס גריי ("המהגרת"), קולנוען אמריקאי שחביב בצרפת יותר מאשר במדינתו, מזכיר את הסרטים של ורנר הרצוג מתחילת העשור, ומתאר באופן אקסצנטרי, שאפתני ורוחני את מסעו הבלתי אפשרי של חוקר בריטי מתחילת המאה הקודמת אל תוך הג'ונגל הברזילאי. גם את שלושת אלה, יש להניח, נוכל לראות על מסך גדול אף בארץ, אם זה בהקרנות מסחריות או במסגרת פסטיבלית.
ולסיכום: בין שלל הגרמנים והאורחים הבינלאומיים שמסתובבים בשמלות ערב, חליפות או בגדי היפסטרים, בולט לו בפסטיבל מנשה לוסטיג, הצועד ביניהם בכיפה וציציות. הוא הגיע לכאן מתוקף היותו כוכב "מנשה", סרט עלילתי המבוסס על חייו: סיפורו של חרדי מברוקלין, שהתאלמן ומסרב להתחתן שנית, כך שראשי הקהילה מאיימים לקחת ממנו את בנו, שכן "לא טוב היות האדם לבדו".
אמנם זו הפקה אמריקאית, בשיתופו של המפיקים הישראלים המשגשגים רועי קורלנד וגל גרינשפן, אך היא דוברת כולה ידייש, וכך נרשם "מנשה" כאחד הסרטים העלילתיים היחידים בשפה זו מאז מלחמת העולם השנייה. עובדה מעניינת נוספת: הבמאי ג'וש וויינשטיין צילם אותה בלב הקהילה החסידית בניו יורק, וכל המשתתפים בה הם חרדים, שחקנים לא מקצועיים, שמעולם קודם לכן לא הופיעו בסרט.
את בכורתו העולמית ערך "מנשה" בפסטיבל סאנדנס לפני כמה שבועות, והוא התקבל שם בהתלהבות ועניין. לוסטיג מספר כי זו היתה הפעם הראשונה בה ביקר באולם קולנוע, אם כי הוא צפה בפורמט ביתי בכמה סרטים, כולל כמה ישראלים, ולא בהכרח התלהב מהם. "הסרט שלנו זה הדבר האמיתי, לא כמו 'למלא את החלל', למשל, או 'האושפיזין" ו'שטיסל'", אמר לי. "אצלנו, בניגוד אליהם, לא תראה שחקנים עם זקנים מודבקים. אנחנו מביאים את החוויה שלנו, את הסיפור שלנו, כמו שהוא באמת".
לאותנטיות הזו, כמובן, יש מחיר. ווינשטיין סיפר לי כי במהלך הצילומים בקהילה החרדית, לא פעם איימו עליהם, ירקו עליהם וכדומה, והוא לא מציג ברשימת הקרדיטים את השמות של כל השחקנים, מחשש שיאונה להם רע בעקבות כך. את המשך השיחה המעניינת עמו ועם לוסטיג נפרסם כאן עם הבכורה הישראלית של הסרט, הצפויה במהלך החודשים הקרובים. את זה שברלין קרה ולא יקרה כבר ידענו, אבל בימים האחרונים למדנו ממנה גם שלפחות מבחינה קולנועית, יש למה לחכות.
