מייק מילס יצר את "נשות המאה העשרים" כמכתב אהבה לאמו המנוחה, אבל הוא מודה שאין לו מושג אם אכן היתה אוהבת את המחווה הזו. "בכנות, אני לא יודע אם היא היתה רוצה שאעשה את הסרט", הוא אומר בריאיון לרגל צאת הדרמה הקומית הסמי-אוטוביוגרפית, שעולה כאן מחר (חמישי) לאקרנים. "היא הייתה אדם פרטי ומסתורי, ואולי הייתה חושבת שחשפתי קצת יותר מדי מהחיים שלנו. רק בגלל שהיא לא עמנו כמעט שני עשורים, הרגשתי שאלה כבר החיים שלי בלבד ויש לי את הזכות להביא אותם אל הבד. הורים מתים הם אנשים שונים לחלוטין בראש שלך מאשר הורים חיים, אז אני באמת לא יודע מה להגיד מה היתה אומרת".
את אמו של מילס מגלמת בסרט אנט בנינג הוותיקה, שבמשך זמן רב נחשבה פייבוריטית לקטוף אוסקר על משחקה כאן, אך בסופו של דבר אפילו לא מועמדת לפרס. לעומת זאת, התסריטאי-במאי דווקא כן מועמד, בקטגוריית התסריט המקורי הטוב ביותר. האקדמיה אהבה את הדרך בה תיאר כיצד נער בן דמותו מתבגר בסנטה ברברה של סוף שנות השבעים, מוקף בדמויות נשיות דומיננטיות: לא רק אמא שלו, אלא גם דיירת המשנה שלה (גרטה גרוויג), המלמדת אותו כל מה שצריך לדעת על מוזיקת פאנק, וחברתו הטובה ביותר (אל פאנינג), נערה המתחזקת עמו מערכת יחסים אפלטונית, אף שהוא נמשך אליה וחושק בה.
ואכן, התסריט של מילס רהוט, כמעט ספרותי, עמוס אזכורים תרבותיים מעניינים ובעיקר מרגש, נוגע ומשעשע. יש בו לא מעט קטעים נהדרים, למשל סצנת ארוחת ערב מנומסת שגולשת במהרה לדיון קולני על וסת. "זה דווקא לא מבוסס על משהו שבהכרח קרה לי בצורה הזו בסוף שנות השבעים, אלא על כל מיני דברים אחרים", אומר מילס, הנשוי ליוצרת המהוללת גם כן מירנדה ג'וליי. "בין השאר, זה מעין הומאז' לאשתי, שתמיד אומרת כי זו מצווה לדבר בקול רם על מחזור. חוץ מזה, ריאיינתי נשים שחיו באותה תקופה וכשהן דיברו על האירועים המעצבים בחייהן, הן הזכירו כמובן את המחזור הראשון ואת איבוד הבתולים. ואם לחזור לאמא שלי, אז סוג הקולנוע האהוב עליה היה קומדיות משנות השלושים, ואני חושב שבסצנה הזו יש משהו מן ההומור משולח הרסן שלהן".
מי שמככבת בסצנת המחזור הזו היא אחת הדמויות המעניינות בסרט התיכוניסטית שבן דמותך מאוהב בה. נראה שאתה משחק עם הקלישאה הידועה כ-Manic Pixie Dream Girl. כלומר, כל אותן דמויות שחוקות של בחורות צעירות שיוצרים נהנים להשליך עליהן את כל הפנטזיות שלהן, והתסריט שלך מנסה לצאת נגד הנטייה הגברית הזו להציג באופן אידילי את מושאי האהבה של הגיבור.
"כן, זו ללא ספק בעיה רצינית עם תסריטאים גברים. כשהם כותבים דמות נשית, הם נוטים להפקיד בידיה את התשובות לכל צרותיהם. אצלי, לדמות הזו אין פתרונות קסם. היא דמות פרקטית עד מאוד ובעיקר אנטי-רומנטית".
ובכל זאת, אני חייב לשאול אותך. הנשים שעבדו איתך הגדירו אותך כפמיניסט. הסרט שלך מוגדר כמכתב אהבה גם לפמיניזם, ועדיין אתה גבר. וגם אני, כמובן, ועד כמה שנתיימר להיות פמיניסטיים, שנינו מנציחים את ההגמוניה הגברית בעולם הקולנוע ולכן בהחלט יכולות לבוא נשים ולומר לנו, שלמרות הכוונות הטובות, אנחנו חלק מהבעיה ולא מהפתרון.
"ואם הן יגידו את זה, הן צודקות בהחלט. מה שאני מנסה לעשות, זה לשלב כמה שיותר קולות נשיים בתהליך העשייה שלי. הסרט הזה, למשל, מבוסס על הרבה שיחות עם נשים. ואני גם מנסה להבהיר שזו נקודת המבט שלי, ולהדגיש עד כמה היא מוגבלת. לכן, לדוגמה, לא פעם אנחנו רואים את הגיבור קולט שהוא הבין דברים לא נכון.
"עם זאת, ברור שיש פה בעיה. העולם לא זקוק לעוד גבר רגיש שעושה סרטים פמיניסטיים, אלה לנשים שיעשו זאת. הזדמן לי לאחרונה להשתתף בהרבה פאנלים וטקסי פרסים, ונדהמתי לראות כמה מעט נשים משתתפות בהם. תמיד רואים שם כמעט אך ורק גברים גברים לבנים, כמובן".
ואם כבר גברים לבנים, אז אי אפשר בימינו לדבר עם קולנוען אמריקאי בלי להזכיר את דונלד טראמפ. מה עוד, ש"נשות המאה ה-20" כולל כמה אזכורים פוליטיים מפורשים, למשל סצנת מפתח בה הדמויות צופות יחדיו בנאום של ג'ימי קרטר, שנכנס להיסטוריה בשל הסנטימנטליות שבו, העומק הפילוסופי והרוחני שלו ונכונותו להודות בטעויות ובספקות.
"הלוואי שהיה לנו היום נשיא שמעז לדבר כמוהו", אומר הבמאי. "אנחנו חווים כרגע תפנית פשיסטית, פושעת וטוטליטרית. אם הסרט שלי הוא סיפור על גבר שמנסה להבין נשים ואת הדרך הנכונה להתנהל מולן, טראמפ עומד בקצה השני של הספקטרום. מדובר באדם שבעבר תקף מינית נשים, וכיום מעודד שנאת נשים. בכל מקרה, התחלתי לכתוב את התסריט לפני שש שנים, אז לא התכוונתי שיהיה לו ממד פוליטי. אני גאה שהסרט ניצב כאופוזיציה לטראמפ, אבל לא כיוונתי לכך".
מילס, שיחגוג בקרוב 51 אביבים, החל את דרכו כיוצר קליפים מהולל, ואז פנה לקולנוע ובין השאר יצר בתחילת העשור את "בגינרס" עטור השבחים, שהביא לכריסטופר פלאמר את האוסקר הראשון שלו. בשיחה בינינו הוא מתגלה כאדם אדיב וסבלן, אך בכל זאת מרשה לעצמו להתרגז לרגע. זה קורה כשאני מציין כי בשל סגנון העשייה שלו, יש נטייה להגדיר אותו ויוצרים שכמותו כ"היפסטרים".
"צריך להיות ממש צר אופקים כדי לראות את הסרטים שלי כך, הוא מתרעם. "בדיוק בגלל דברים כאלה אני ושכמותי לא מועמדים ליותר אוסקרים וכדומה, כי לא מתייחסים אלינו כאל קולנוענים אמיתיים, אלא כאל 'היפסטרים'. אני יכול להבין למה אנשים קוראים לי ככה. אחרי הכל, אני שותה קפה אנין טעם, וחובש כובע פדורה, ואוהב את ולווט אנדרגראונד ואת גודאר וגר בסילבר לייק, שזו השכונה הכי 'היפסטרית' בלוס אנג'לס. אבל המושג הזה, 'היפסטר', זה סתם מעין פח אשפה ענק שאנשים מכניסים אותך לתוכו. לקרוא למישהו ככה, זה להקטין אותו לכדי קלישאה מרוקנת, ואני לא אוהב את זה".
היפסטרי או לא, הפסקול בסרט פשוט נפלא, וניצב גם כמעין קפסולת זמן של פאנק משלהי הסבנטיז. אלה שירים שהקשבת להם בעצמך באותה תקופה?
"חלק כן, אבל את הדברים המתוחכמים יותר גיליתי בגיל קצת יותר מאוחר. לשירים של סואסייד, למשל, התחלת להקשיב רק בגיל שלושים. אחד הדברים המענגים בעבודה על הסרט היה האוצרות של הפסקול, וההקפדה על הדיוק ההיסטורי, לוודא שבאמת הגיוני כי הדמויות יקשיבו לשירים האלה בזמן הזה".
חלקן גם מסתובבות עם חולצות של להקות. חולצת הטוקינג הדס שבן דמותך מתהלך איתה, היא החולצה המקורית שלך?
"לצערי לא, אפילו שהייתי מסתובב בראש מורם עם חולצה כזו במשך כל שנותיי בחטיבת הביניים. אבל היינו צריכים חולצה במצב טוב, אז זה לא הבגד המקורי שלי. אגב, הסולן של הטוקינג הדס, דיוויד ביירן, הגיע לפרמיירה של הסרט בניו יורק, וזה היה ביג דיל מבחינתי. דיברנו קצת אחר כך, אבל הייתי כל כך נרגש שלא קלטתי מה הוא אמר. נדמה לי שהוא אהב את מה שראה".
אתה אחד הקולנוענים היחידים שיש על שמם שיר הקטע החמישי באלבום "Talkie Walkie" של אייר, להם ביימת רבים מן הקליפים נקרא "Mike Mills". מתי תקרא סרט בשמם?
"זה היה סיפור מצחיק. הם היו אמורים לכתוב לי מוזיקה לסרט, אבל לוקח לי כל כך הרבה זמן לגייס כסף לפרויקטים הקולנועיים, שהם לא חיכו, את השיר שהיה אמור להיות לסרט שלי, פשוט הכניסו לאלבום אולפן שלהם וקראו לו על שמי. זה קרה כבר לפני כעשור וחצי, אבל עדיין מצחיק אותי".
אגב שמות, למה "נשות המאה ה-20"?
"כי 'המאה ה-20' נשמע פעם כמו המושג הכי חדשני ועתידני בעולם, אבל הספיק להתיישן בלי ששמנו לב אפילו, ועל זה בדיוק הסרט מדבר: על איך הכל משתנה כל כך מהר, על איך החיים חולפים בהרף עין".