על פניו, "ג'קי" הוא בסך הכל תוצר נוסף של אחד הז'אנרים הנפוצים והשחוקים בקולנוע האמריקאי הביוגרפיה הנשיאותית. אך צפייה בסרט, שעלה כאן אמש (חמישי) לאקרנים, מגלה כי הוא שונה לחלוטין מן הקודמים לו. באותם סרטים, דמותה של הגברת הראשונה תמיד עמדה בצד, לעתים אפילו כקישוט. כאן, זה אחרת לגמרי: נטלי פורטמן מגלמת, כפי שמשתמע משמה של הדרמה הזו, את ג'קי קנדי, ופניה ממלאות את המסך כמעט בכל רגע ורגע. את מי שהיה בעלה, לעומת זאת, כמעט לא רואים. לכן, אם בעבר שחקניות שגילמו תפקידים דומים היו מועמדות לאוסקר בקטגוריית שחקנית המשנה, היא מועמדת בקטגוריית השחקנית הראשית.
את הסרט ביים הקולנוען הצ'יליאני הפורח פאבלו לארין, על פי תסריט של נוח אופנהיים שהסתובב בתעשייה כמה שנים, והוא עוקב בו אחר ג'קי בימים שאחרי התאלמנותה, בניסיונה להילחם על שימור ועיצוב מורשתו של בעלה המנוח. את זה, עושה הבמאי בצורה שגם היא גם יוצאת דופן, וחותרת תחת כל הכללים של הביוגרפיה ההוליוודית ושל הקולנוע המסחרי בכלל: אין כאן ממש תסריט במובן המקובל של המילה, הפסקול שכתבה מיקה לוי הולם יותר סרט אימה אוונגרדי, וגם סגנון הבימוי בז לקונבנציות, ומשתעשע עם המצלמה כאילו לא מדובר בלהיט אוסקרים אלא בתרגיל אקספירמנטלי לפסטיבלים.
אי אפשר לא להעריך את התעוזה של לארין, אחד היוצרים הצעירים המוערכים והמבטיחים בימינו, שביים בעבר את "לא" והשנה יצר במולדתו את "נרודה" עטור השבחים. מרשים לראות כיצד בסרטו דובר האנגלית הראשון, מעז הצ'יליאני לקחת את אחד מגדולי האייקונים האמריקאים ואת אחד הז'אנרים ההוליוודיים מכולם כדי לאתגר כך את הצופים.
נוסף לכך ולאיכות הפסקול, נהנית היצירה הזו מעוד מעלות: עיצוב התלבושות, עליהן הופקדה מדליין פונטיין, משכיל לשחזר באופן מטריף חושים את הסטיילינג של הגברת הראשונה הכי אופנתית אי פעם; עבודת הבימוי, אם מבודדים כל סצנה וסצנה ובוחנים אותה כשלעצמה, יפהפייה ומרשימה אף היא, בית ספר לקולנוע; וכמעט מיותר להרחיב על הממד האקטואלי שנוסף לצפייה בעקבות האירועים האחרונים. למשל, ניסיונה של מלאניה טראמפ לחקות את המראה של ג'קי בטקס ההשבעה - מה שהוכיח לנו שוב, בדיוק כפי שאומר גם הסרט, כי אופנה היא עניין פוליטי.
אך למרות כל זה, "ג'קי" מתגלה כתרגיל שלא עלה יפה. החולשה המרכזית של הסרט פשוטה ובסיסית: הוא משעמם להחריד. למעשה, מזמן לא השתעממתי כל כך, ועוד ביצירה שהנושא שלה מעניין. אין בהכרח פסול בכך שבמאי מתייחס לתסריט כהמלצה בלבד, ויש אפילו שוחרי קולנוע המתענגים על סרטים בהם לא קורה כלום. אך כאן, גם לא עושים שום דבר משמעותי וגם לא אומרים דבר מהותי.
וכך, הדיאלוגים כוללים בעיקר שורות לא מאירות עיניים במיוחד כמו "כל חייו מחפש האדם משמעות, ואז הוא מבין שאין תשובות", שאומר הכומר בגילומו של ג'ון הרט המנוח לאלמנה הטרייה. השבוע פורסם בארצות הברית כי הכותב הראשי במפעל ייצור עוגיות המזל הודיע על פרישה מתפקידו במחסום יצירה. חבל שנחפז לעשות זאת, כי בתסריט הדל והמעושה של "ג'קי" הוא היה יכול למצוא שלל פילוסופיות בגרוש למלא בהם את עוגיותיו.
גם שלל האמירות שעולות מ"ג'קי" אינן מצטיינות במקוריות או העמקת יתר. לבוא ולטעון שהמיתולוגיה חזקה מן המציאות, כפי שהוא עושה, זה טוב ויפה, אבל לא בדיוק חידוש המאה. זה בטח לא מצדיק את החשיבות העצמית של הסרט הכבד, הנפוח והזחוח הזה.
נטלי פורטמן לא היתה יכולה להושיע את הסרט, אבל גם לא מועילה לו. בהופעתה היא מצליחה לעטות על עצמה את כל המאפיינים של ג'קי קנדי המנוחה: המראה, מחוות הגוף וגם המבטא המרכז-אטלנטי המעיק שהגברת הראשונה אימצה, כפי שהיה מצופה באותה תקופה מנשים במעמדה. אך האם זו באמת המטרה של שחקנית? האם אנחנו בנשף פורים בו המנצחת היא מי שהתחפשה בצורה הטובה ביותר? התצוגה של הכוכבת סיפקה לה אמנם מועמדת נוספת לאוסקר, כי קשה לגלם תפקידים כאלה בלי לקבל פרגון מן האקדמיה, אך היא יותר חיקוי מוצלח מאשר תצוגת משחק שלוכדת את האופי והמהות של הדמות.
"ג'קי", אם כך, הוא תזכורת נוספת שקולנוע ברמה צורנית גבוהה יכול להיות קולנוע רע, במידה והצורה לא משרתת את התוכן. עד כמה שהוא מנסה להעמיד את עצמו בקלאסה אחרת משל טראמפ ושכמותו, הרי שבדיוק כמוהו, גם הוא ניסוי שיצא משליטה.
