הילד בן 70: עשרים השירים הגדולים של יהונתן גפן

קודם כל, מזל טוב. יום הולדת 70 ליהונתן גפן זאת בהחלט סיבה לחגיגה, והחלטנו לציין אותה כאן על ידי בחירת 20 השירים הגדולים שכתב הפזמונאי בכל הזמנים. הרשימה, למרבה הצער, לא מייצגת את הקריירה העשירה של גפן: עשרות שירים נפלאים נשארו בחוץ, לעתים קרובות חרף כאבי הלב שהדבר הסב. כמו כן, הרשימה הזאת כמובן לא נקבעה באמצעות מדד מדויק, וכל אחד היה יכול להרכיב רשימה אחרת לחלוטין, עם הרבים שנשארו בחוץ.

מה נשאר בחוץ? קודם כל, תרגומים. אפשר היה להרכיב מופע שלם אך ורק מהתרגומים היפים של גפן לבוב דילן ("גשם כבד עומד ליפול") ולאחרים ("האישה שאיתי", "סיגליות", "טמבל"). הרבה משירי הילדים שלו נותרו לצערי גם הם בחוץ (איך אפשר בלי "הצריך הזה"? הבלוז המושלם של רכטר ואיינשטיין), אבל יש להם בכל זאת נציגויות קטנות, וכמוהם הדקלומים המפורסמים. בעשרת השירים הראשונים ברשימה החלטתי להציע אופציות חלופיות לשירים שבהחלט היו יכולים להיות שם אם הדירוג היה נכתב ביום אחר, אבל בעשרה הראשונים, מן הסתם, אין בזה טעם.

אז מה כן בפנים? מכל טוב הארץ. שיתופי הפעולה העיקריים והמרכזיים של גפן לאורך השנים (בעיקר דיוויד ברוזה, חבורת לול ושם טוב לוי), והשירים שמייצגים יותר מכל את הדמות האניגמטית שלו: מעין ליצן חצר עצוב ואירוני – או דון קישוט העייף – שלעג לנוסטלגיה, למיליטריזם ולפאתוס הישראלים אבל גם הפך להיות חלק בלתי נפרד מהם וממערכת הייצוגים שלהם, אם מתוך רצון ואם לא; פזמונאי שיש לו קריצה לצד כמעט כל דמעה, וחכמולוג בלתי נלאה.

שורה מייצגת: "יונתן סע הביתה / קח רכבת, קח אווירון / קח מתנה קטנה לילד – אווירון"

למה נכנס: הוא כולל אמנם את אחד החרוזים הגרועים שנכתבו אי פעם בעברית, אבל גם את ההתחבטות הנצחית של גפן בין חו"ל ומה שפה ממש ממול. בסופו של דבר הוא מצא את עצמו חי לא מעט שנים בניו יורק, ואפילו כתב מדריך לתפוח הגדול, אבל בסוף, כמו ששר בגוף שני לעצמו, הוא נסע הביתה ובתקווה הביא גם מתנה לאביב הקטן.

יכול היה להיות כאן גם: "איפה אני ואיפה הם" – יוסי בנאי.

שורה מייצגת: "לפייר קול עצוב ונטשה מחייכת חיוך של דמעות / את הצחוק הרוסי לא תשמע שם / אמא רוסיה שותקת מאוד"

למה נכנס: השלושרים היו להקה שמחה, אבל התגנב לאלבום שלהם גם השיר הקשה הזה, שמצד אחד מתייחס למתרחש באותה התקופה מעברו השני של מסך הברזל (פייר ונטשה הם גיבורי "מלחמה ושלום" מאת לב טולסטוי), ומצד שני מתכתב עם המסורת הוותיקה יותר של הזמר העברי ששאל מנגינות רוסיות רבות: השורה "כבר קשה לפטפט ולשיר כאן על פריחה ולבלוב אגסים" מתייחסת כמובן לשיר "קטיושקה" ("לבלבו אגס וגם תפוח"). זאת אחת הדוגמאות הראשונות לווריאציות האישיות והאירוניות של גפן לסיסמאות מהעבר הציוני, וריאציות שיש בהן הזדהות עמוקה לא פחות משיש בהן שעשוע.

יכול היה להיות כאן גם: שיר אחר של השלושרים, המחווה למבקרת הדה בושס – "מי מפחד מגברת לוין".

שורה מייצגת: "אבל לאן נעלמו הילדים ששיחקתי איתם / איפה כל הילדים, איפה הם כולם / מי לקח לי אותם"

למה נכנס: הבחירה מתוך הקטלוג המשותף של גפן וברוזה היא כמעט בלתי אפשרית (בטח לאחר שחיסלנו את התרגומים), אבל העדפתי לתת ייצוג גם לאחת העבודות המאוחרות (יחסית) של השניים, שכולל לטעמי את אחד הפזמונים היפים של ברוזה בכל הקריירה שלו בכלל. גם השיר הזה הוא עוד דוגמה לנוסטלגיה המפעפעת של גפן.

יכול היה להיות כאן גם: גם כן של ברוזה – ההמנון "חיפה", בגלל שהיא עיר עם תחתית, הו הו הו.

שורה מייצגת: "מבדידות האנשים הופכים קשים / מעטים יוצאים ממנה נשכרים / יש הפוחד מהדממה / יש המגלה בה נשמה"

למה נכנס: הנציג הראשון והממש-לא-אחרון מלהקות הרוק המתקדם העבריות של אמצע שנות השבעים – קצת אחרת וצליל מכוון. אחד השירים האייקוניים של יידוב, ומאלה ששולחים אותנו בכוח בחזרה אל שמיכת הפוך בלי רצון לצאת ממנה לעולם.

יכול היה להיות כאן גם: עוד שיר להתכרבלות – "זה היה סיפור של חורף" בביצוע של מיקי גבריאלוב וסמדר וימזר.

שורה מייצגת: "את אמרת לי שאני מבולבל ועצבני / לא שומע, לא רואה, ובדרך כלל טועה / את יודעת - זה נכון: ככה את רצית אותי, קחי אותי ככה, עם כל מה שיש בי".

למה נכנס: בשיר נבואי כמעט, נכתב מראש הכיוון שאליו יגיעו זילבר ודמותו המסוכסכת בציבוריות הישראלית, על כשרונותיו והתבטאויותיו הקשות, וכל מה שיש בו. כמובן, קלאסיקת רוקנרול.

יכול היה להיות כאן גם: נשבענו לוותר על התרגומים, אבל אי אפשר שלא להזכיר כאן את "מיליארד סינים", אולי השיר המשמח ביותר של זילבר בכל הזמנים, שגפן יצר מהמקור הצרפתי שלו את הגרסה עברית.

שורה מייצגת: "שמה קומקום, מציתה עוד סיגריה / ברדיו שירים שסוגרים את הלילה / יום בא ויום הולך / ואת נשארת נאיבית שכמותך".

למה נכנס: אחד הדיוקנאות האכזריים ביותר שנכתבו בעברית על אהבת נעורים גדולה שמתחלפת בנישואין מדכדכים וריקנות איומה. זה לא היה אותו הדבר אם הקול ששר לא היה הקול התמים והכמעט עליז של לוי הענקית.

יכול היה להיות כאן גם: שיר אחר של יעל לוי - "אי ירוק בים".

שורה מייצגת: "בעיניים עצומות שני סרטים ושתי צמות / סך הכל ילדה קטנה קטנה... היא לא יודעת כלום, אחינועם"

למה נכנס: השיר הראשון שגפן כתב לאריק איינשטיין, והוקדש לבתו הטרייה של אורי זוהר. בפרויקט מוקדם של וואלה! תרבות לציון 40 שנה לאלבום המופת "פוזי" נכתב כי מדובר ב"בלדת הרוק היפה של שנות ה-60". תכלס נכון.

יכול היה להיות כאן גם: עוד מימי לול העליזים – "כשאת בוכה את לא יפה", שעליו מספר גפן שכתב אותו תוך שתי דקות בזמן ששמוליק קראוס – כמה אופייני – תופס אותו בצווארונו מאחורה ומכה אותו בראשו.

שורה מייצגת: "אם אני, אני בוכה, זה לא אומר שרע לי / אני בוכה כי זה מצחיק להיות לבד, להיות לבד"

למה נכנס: השיר הזה, גם הוא מהפסקול של "חדווה ושלומיק", אינו שיר מורכב מדי או מתוחכם מדי. הוא פשוט ומבולבל ובזה גם סוד קסמו. העובדה שטקסט כל כך מינימליסטי מצליח להציג קשת שלמה של רגשות היא בעצמה עניין שלם להערכה. על הביצוע המופתי של מירי אלוני אין צורך להוסיף.

יכול היה להיות כאן גם: "אוהבת אותך יותר" של ריקי גל, גם הוא שיר סוחף ואישי בביצוע של זמרת ענקית.

שורה מייצגת: "יש אחת שמחכה לי, היא תאיר לי את פני / היא תצבע לי את הקשת ותדליק לי את חיי / ביום כזה, אני רואה ערב של יום בהיר ושיר בא לי"

למה נכנס: אחת המחוות הכי יפות שנכתבו לביטלס בעברית, בלחן שמצטט את "Here Comes the Sun" ובכותרת שמגיבה ל"לילה של יום מפרך". השיר הכי גדול של אפרים שמיר כסולן. "הירח שט בין השלוליות ויוצא מהמסלול" היא משורות הפתיחה היפות שנכתבו בעברית.

יכול היה להיות כאן גם: קלאסיקה של פליט אחר מלהקת כוורת - "נערה במשקפיים".

שורה מייצגת: "פחות ועדיין, עדיין פוגע / זה בא והולך את יודעת / זה כואב כשאני, אני בך נוגע / זה כואב כשאת נוגעת"

למה נכנס: אחד השירים האהובים בכל הזמנים של פוליקר (שהגיע למקום השני במצעד שנערך משיריו בגלגלצ לפני כמה שנים), איש שבנה את הקריירה את המפוארת שלו מפצעים שעדיין כואבים לו. לשיר הזה, אגב, יש ביצוע מוקדם ונשכח יותר של עדנה לב ובלחן אחר של נורית הירש.

יכול היה להיות כאן גם: רוקנרול עברי מגיטריסט נצחי נוסף – "האהבה שלי היא לא האהבה שלו" של יצחק קלפטר.

למה נכנס: האמת היא שאפשר היה לשים כאן את "אני אוהב" או "גן סגור" או "כמו ים" או "ברקים ורעמים", וזה היה הגיוני באותה המידה. אולי היצירה האהובה ביותר של גפן, כנראה אלבום הילדים האהוב ביותר שנוצר כאן. הרבה בזכות היכולת של גפן לכתוב לילדים בגובה העיניים, מתוך נקודת המבט שלהם.

שורה מייצגת: "דון קישוט אתה יכול לנוח / יש כל כך הרבה טחנות רוח / אתה לא תספיק, אתה לא תספיק / אתה לא תספיק דון קישוט".

למה נכנס: דון קישוט של יהונתן גפן הוא אחיו המובס מתמיד של דון קישוט של דני סנדרסון. זה לא מצליח למצוא עבודה, וזה מסתבך בתשלום המסים. הלוואי וכל המלחמות היו על חשמל, אבל הבירוקרטיה לא מקלה על מי שמקווה להילחם בטחנות רוח. קריאת חובה למועמדים פוטנציאלים לראשות הממשלה שנדמה להם בטעות כי דולצינאה היא סוסתו של איש לה-מנצ'ה.

שורה מייצגת: "ללכת אל, ללכת מ-, ללכת כי כולם הולכים / מה זה בעצם משנה? ממה בעצם הם בורחים?"

למה נכנס: הלהיט הראשון של הטלוויזיה העברית, ואחד השירים שהגדירו מחדש את החלום העירוני הישראלי: ההגירה מהפריפריה אל העיר הגדולה תל אביב. העיר שבה, כביכול, לא משנה מאיפה אתה בא או לאן אתה הולך, אלא רק אם אתה בקצב של כולם.

שורה מייצגת: "אתם זוכרים את השדות, הנרקיסים בשבתות / הכל עבר כל כך מהר וקצת קשה להיזכר / איך פעם זה היה פשוט לשיר, לחיות ולא למות".

למה נכנס: הנוסטלגיה מעולם לא הייתה עצובה כל כך. אצל יהונתן גפן שירי הנוסטלגיה הם תמיד גם שירי זיכרון, אבל לאו דווקא לנופלים – אלא לשירים, לנרקיסים, לעסיסי אבטיחים, למילים גסות. "דקה דומיה לציפור שרצתה לחצות את הכביש", הוא כתב בשיר אחר. המקבילה האישית של גפן ל"ימי בנימינה" של אהוד מנור.

שורה מייצגת: "ילדים לובשים כנפיים ועפים אל הצבא / ואחרי שנתיים הם חוזרים ללא תשובה / אנשים חיים במתח מחפשים סיבה לנשום / ובין שנאה לרצח מדברים על השלום".

למה נכנס: רבות מהשורות בשיר הזה מנוסחות כבדיחות או עקיצות, אבל סופו שהוא נלקח ברצינות גמורה והיה להמנון הפוליטי העקשני של מחנה השלום הישראלי. הוא מייצג את ההתעקשות להיות אופטימיים, את הסירוב לחיות תמיד על חרבנו, את ההכרח להתגבר על ההווה למען העתיד.

שורה מייצגת: "גם אם נחפש בכל נמל קטן ובים נפליג כל השנה / בתוך ים סוער רק שנינו נישאר / כי לאהבה אין מדינה".

למה נכנס: שיר האהבה האולטימטיבי של גפן, שנכתב לאלבום הבכורה של צביקה פיק. בלי התחכמויות, בלי עקיצות – רק רומנטיקה שאי אפשר להביס. לא במקרה זה גם אחד השירים שלו שחודשו הכי הרבה פעמים, על ידי ארגוב כמובן, אבל גם ארקדי דוכין ונורית גלרון.

שורה מייצגת: "כאן, איפה שאתה רואה את הדשא / היו פעם רק יתושים וביצות / אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר / אבל כשבאתי לראות לא מצאתי שום דבר / יכול להיות שזה נגמר".

למה נכנס: שיתוף הפעולה של גפן עם שם טוב לוי הוא הפצצה שהטמין אריק איינשטיין באלבום "ארץ ישראל הישנה והטובה": שורות הדקלום הארוכות, שכה אופייניות למונולוגים של גפן, משתעשעות עם כל ההיסטוריה הציונית והנוסטלגיה אליה, רק בשביל להדגיש ששום דבר לא היה פשוט נפלא, ומאחורי המיתולוגיה לא נשאר שום דבר. זאת לא עמדה עוינת: גפן יודע שהוא בעצמו כבר חלק מאותה המיתולוגיה, מאותו הסיפור ומאותו הממסד. גם הוא מבכה דור שכבר אין לו "בשביל מה לקום בבוקר".

שורה מייצגת: "אומרים שם מה שיקרה וחושבים על כל מה שקרה / אלוהים שב יושב ורואה ושומר על כל מה שברא / אסור לקטוף את פרחי הגן / אסור לקטוף את פרחי הגן / ודואג ודואג נורא".

למה נכנס: עוד הרבה לפני שהשיר הזה הפך להיות הנעימה של פרסומות לכביסה, הייתה בו אחת הפנטזיות החילוניות היפות על אלוהים, ועל הפער העצום בין אותו מקום שקט ושלו אי שם, לבין הכאוס והטרגדיה שמתחוללת כאן למטה.

שורה מייצגת: "הנסיך הקטן מפלוגה ב' לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח / וכל שושניו הן קוצים כעת / וליבו הקטן קפא כקרח".

למה נכנס: בריאיון למוסף "7 לילות" שהעניק לאחרונה אמר גפן כי השיר הזה נכתב בכלל על עצמו, אבל הנסיך הקטן נשאר מטאפורה לכל ילד שכבר לא יסיים להתבגר, והתקווה האבודה לראות אותו בכל זאת ולו לרגע. אחד משירי השכול הנוגים שידענו.

שורה מייצגת: "עולם חדש וטוב אני אתן לך / כבר במבט כחול את מגלה / כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח / קורץ צהוב צהוב מתוך האפלה".

למה ראשון: זה השיר הכי יפה של יהונתן גפן כי הוא גם השיר הכי אישי וקונקרטי שהוא כתב אי פעם, לבת שלו שירה גפן. השיר הקטן הזה מסתתר אמנם גם הוא בתוך הספר "הכבש השישה-עשר", אבל נגאל מוזיקלית רק על-ידי קורין אלאל (ובהמשך על ידי אסף אמדורסקי ומירי מסיקה). עוד לפני שבשנתיים האחרונות נקשר לרצח הנורא של שירה בנקי, "שיר לשירה" הוא השיר שמבטא יותר מכל את התקווה להשאיר עולם טוב יותר למי שבא אחרינו. זאת תקווה אוניברסלית אבל אין אישית ממנה כשאבא מחזיק בידיו את בתו הקטנה. בלי עקיצות, בלי התחכמויות, בלי פאתוס ובלי שכול, רק אב ובת שמגלים יחד כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח קורץ, צהוב צהוב מתוך האפלה.