"טוני ארדמן": ראיון עם הבמאית מארן אדה

דרוש היה משהו יוצא דופן כדי להוציא את ג'ק ניקולסון מהפנסיה הלא רשמית: סרט מיוחד ומרגש בשיעור הקומה של "טוני ארדמן" הגרמני, שהחודש נודע כי הכוכב הוותיק ישוב למענו מהקפאה קולנועית של כמעט עשור כדי לשחק בעיבוד האמריקאי שלו.

עד שזה יגיע, אפשר יהיה לראות כבר מסוף השבוע את המקור דובר הגרמנית, שעולה כאן מחר לאקרנים. בהמשך, ביום ראשון, הוא יתמודד על האוסקר בקטגוריית הסרט בשפה זרה. בכך יגיע לשיא חדש המסע המופלא של "טוני ארדמן", שהתחיל לפני תשעה חודשים בפסטיבל קאן.

אז, הקרנת הבכורה של הדרמה התגלתה כאחת החוויות המרגשות והאחרונות שהיו בריביירה בשנים האחרונות. אמנם לא מדובר בעבודת הביכורים של אדה, בת ארבעים שכבר יצרה קודם לכן שני סרטים משובחים באורך מלא, אבל היא לא הייתה ידועה במיוחד, אפילו לא בגזרת הפסטיבלים, כך שעצם הכללת "טוני ארדמן" בתחרות הרשמית נחשב הפתעה, ואיש לא ציפה ממנו לגדולות ולנצורות.

להפתעתם, הצופים בקאן מצאו עצמם צוחקים ומתרגשים ללא הרף מהדרמה, שבה מציגה אדה את מערכת היחסים המורכבת בין היפי גרמני מזדקן וחובב מעשי קונדס, הנוסע לרומניה בעקבות בתו המנוכרת העובדת שם בשירותו של תאגיד גדול. גם שם הוא ממשיך לשלוף מן השרוול את השטיקים והטריקים החביבים עליו, למשל להתחזות לדמות פיקטיבית והזויה, בשמה נקרא הסרט.

התגובות לסיפור הזה היו כל כך חמות, עד שעיתונאי אחד השווה בצדק את ההקרנה בריביירה לדרשה של כומר פופולרי בדרום ארצות הברית. התקשורת המשיכה להתלהב, ועוד לפני הפרגון מן האקדמיה האמריקאית, "טוני ארדמן" נבחר לסרט השנה של רוב כלי התקשורת המובילים בעולם, וגרף את האוסקר האירופאי ושלל פרסים נוספים.

"לדעתי, לכל מי שעושה סרט מגיעה קבלת פנים כזו", אומרת הבמאית מארן אדה בראיון בלעדי לוואלה! תרבות. "יצירת סרט היא מלאכה כל כך קשה. לכן, אני חושבת, יהיה הוגן אם נחבק בחום את כל הבמאים והבמאיות, אפילו אם עשו סרט גרוע עד מאוד".

בניגוד לקולנוענים רבים אחרים, אדה לא נתנה לתהילה לסחרר אותה, ונותרה צנועה, אדיבה ובעיקר מלאת הומור – תכונה אותה ירשה מאביה, שהיא מודה כי היה השראה לגיבור כאן.

"אבא שלי אדם מצחיק", אומרת אדה. "כשהייתי בת עשרים, קיבלתי כרטיס לבכורה של הפרק הראשון בסדרת 'אוסטין פאוארס' וחילקו שם שיניים מזויפות כאלה. הבאתי אותם לאבא שלי, ומאז הוא נהג להשתטות בפרהסיה בעזרתם. בהשראתו, גם הגיבור בסרט מתנהג ככה ונהנה להסתלבט על אנשים בעזרת הניבים המלאכותיים הללו. שאר הדברים לא לקוחים ישירות ממנו, אבל רוח השטות שלו שורה על כל הפרויקט".

למרות ההשראה מאביך, אני מבין שהרבה אנשים באו ואמרו לך שהם מרגישים שעשית סרט על אבא שלהם.

"נכון, וזו המחמאה הכי גדולה בעיניי. רציתי להשאיר כאן פתח גדול ככל האפשר, כדי שכל צופה יוכל להכניס את עצמו לסיפור. הרבה אנשים באו ואמרו לי 'בעקבות הצפייה, רצנו להרים טלפון להורים שלנו', וזה הדבר הכי משמח שהיה יכול לקרות מבחינתי".

הדבר הכי מעניין ביחסים בין שני הגיבורים בסרט הוא שלמרות הפרש הגילאים, דווקא הבת היא הבחורה השקולה והרצינית והאבא השטותניק קל הדעת.

"לחלוטין. יש אירוניה בכך שמבוגרים מתגלים כהיפים יותר מילדים, והשתמשתי בזה כל העת בעבודת הבימוי. כל הזמן אמרתי לסנדרה הולר, המשחקת את דמותה של הבת – את המבוגרת האחראית והוא הילד, תזכרי את זה ותלכי לפי זה".

חוץ מהשיניים המזויפות, בשלב מסוים בסרט עוטה על עצמו האב תחפושת יוצאת דופן, שממלאת בסופו של דבר תפקיד די משמעותי בעלילה. את יכולה לספר לנו עליה קצת?

"רציתי תחפושת שהאב ייעלם לגמרי בתוכה, והיא תחצין את הרגשות שלו ותראה מה עובר עליו מבפנים. חיפשתי תחפושות מרומניה, ובסופו של דבר הגעתי לדבר הבולגרי הזה, ואמרתי לעצמי שזה גם בסדר, כי המדינות קרובות. קוראים לתחפושת הזו קוקרי והיא עצומה, בגודל של כשלושה מטרים. הבולגרים לובשים אותה במסגרת ריטואל בחגיגות ראש השנה שלהם, וכיוון שזו תחפושת גדולת ממדים, נטולת עיניים ודי מפחידה, הם מאמינים שביכולתה לגרש רוחות רעות, שזו גם מטרתה המקורית"

לפעמים הדמויות שמות על עצמן תחפושות בולגריות או שיניים מזויפות, אבל ברגע מסוים כמה מהן מתפשטות לגמרי, וכך קיבלנו בסרט את מה שכבר הוגדר בתקשורת מיד לאחר הבכורה בקאן כ"סצינת העירום הטובה אי פעם".

"הסצינה הזו היא מבחינתי מעין סרט קצר בתוך הסרט השלם. היא ארוכה, אבל לא יכולתי לקצר אותה כדי לא לגעת במבנה שלה. הגיבורה נבוכה בהתחלה, אבל ההתפשטות מסייעת לה להשתחרר ולהרגיש חזקה יותר. היא גם מחזקת את המעמד שלה בחברה בגלל אומץ הלב שהיא מפגינה, וכמובן שהאקט הזה, בו היא עומדת עירומה לחלוטין מול כולם, משיב לה את המודעות העצמית שאיבדה".

אדה גדלה במערב גרמניה, אך כמו רוב אנשי הקולנוע במדינתה, גרה בעיר האירופאית החביבה על הישראלים – ברלין. "האמת, אני מרגישה כאילו שאני גרה בכפר, ולא בעיר גדולה", היא אומרת. "יש לי מעבר לפינה את כל מה שאני צריכה: הדירה, המשרד, גן הילדים, החנויות השונות וכדומה, אז אני לא מסתובבת יותר מדי".

למה היה לך חשוב לקחת את הדמויות למדינה אחרת? למה מיקמת חלק ניכר מן העלילה ברומניה?

"כי זה איפשר לי להחצין את הקונפליקט בין האב לבתו. האב הוא נציג קלאסי של דור 68', אדם שהמהפכה הפוליטית-חברתית של אותם שנים עיצבה את האישיות שלו, והוא גידל את הבת שלו ברוחה החופשית והליברלית. הוא לימד אותה להאמין, כמוהו, בעולם בלי גבולות, והמעניין הוא שהיא משתמשת בזה למטרה הפוכות ממה שהתכוון. אצלה הגבולות הפתוחים מאפשרים גלובליזציה קיצונית וקפיטליזם חזירי. הוא איבד את הבת שלו לא רק במובן הפיזי של המילה, בכך שהיא כבר לא גרה איתו, אלא גם במובן הערכי".

הדיאלוג בין האב לבתו בסוף הסרט גרם לי לבכות. מלכתחילה תיכננת שכך יסתיים הסרט, בחילופי הדברים הללו?

"לא, כשכתבתי את התסריט היה לי סוף אחר בראש, אבל תוך כדי הצילומים כתבתי אותו מחדש, והפעם מפרספקטיבה של אם טרייה. התחלתי את העבודה על הסרט בצד של הבת, ועם הזמן עברתי לצד של האבא, כיהתחלתי להבין מה זה להיות הורה. הילדים הקטנים שלי גדלים כל כך מהר. הם שמחים מזה, בטח שהם שמחים, הילדים תמיד שמחים לגדול, אבל אתה, כהורה, לא יכול שלא לחוש מלנכוליה. עצוב כמה מהר הזמן עובר, ואת זה ניסיתי להעביר כאן".

וגם הפסקול גרם לי לבכות. הקריוקי לשיר של וויטני יוסטון באמצע הסרט, ואז הקטע של הקיור בסוף. הו...איך יכולת לשבור לנו את הלב ככה.

"הפסקול הוא ממש מגוון ההעדפות המוזיקליות שלי כטינאייג'רית. את וויטני אהבתי בגיל 14, את הקיור בגיל קצת יותר מאוחר. כבר בשלב מוקדם של הפרויקט היה לי ברור שהגיבורה תשיר במהלכו את 'The Greatest Love of All' של יוסטון. היתה לי תמונה ברורה של זה בראש. אני אוהבת שזה שיר אינטנסיבי, אמוציונלי, כמעט קיטשי, והיא מנסה להיאבק בכל האמוציות שזה מעורר בה, מתאמצת ממש לנער אותו ממנה, אבל נכנעת אליו בסופו של דבר ומתמסרת. הגרסה הראשונה שניסינו יצאה משעממת, אבל למרבה המזל אני אוהבת לעבוד על אותן סצנות שוב ושוב, וגם אם זה מרגיז לפעמים את הצוות, בסופו של דבר זה משתלם. כך גם קרה הפעם, כי בסוף סצנת הזמרה הזו יצאה כמו שצריך".

לסיום, אם לחזור לנקודת ההתחלה, למה "טוני ארדמן"?

"מבחינתי, טוני ארדמן זה לא רק דמות, זה מהות, והגיבורה מגלה עם הזמן את הטוני ארדמן שבתוכה. ולמה דווקא 'טוני' ו'ארדמן? 'טוני' כמחווה לקומיקאי האמריקאי המנוח אנדי קאופמן, שהיתה לו דמות קבועה ואקסצנטרית בשם טוני קליפטון, ממנה שאבתי השראה רבה, ו'ארדמן', כי זה שם גרמני קלאסי, הכי שגרתי וממוצע שיש, ואהבתי את הניגוד הזה בין ה'טוני' האקסטרווגנטי וה'ארדמן' היומיומי. זה תמיד היה השם של הסרט מבחינתי. אף פעם לא היה לו שם אחר".