נדירים המקרים שבהם מצליח ספר לעורר רגשות כה שליליים בקוראו. נדירות עוד יותר היצירות שבהן קשה לאתר ולו נקודה אחת חיובית, שאינה לוקה בזיוף רבתי ו/או מזלזלת כדי כך בשכלם של קוראיה. רק מסקנה אחת עולה, מתבקשת כמעט, נוכח קריאה במין כזה ספר היא דווקא מקישה את עצמה כלפי ההוצאה לאור שעומדת מאחוריו ושפרשה עליו את חסותה במזג פשטני שאינו מסתכם ביותר מרדיפת בצע סתמית.
ניסיתי בכל מאודי, אך קשה שלא להתרעם מקריאה בספרה החדש של אורלי קראוס ויינר, "המדריך לשוברות הלבבות", שרואה כעת אור בהוצאת "ידיעות ספרים". הסופרת, ילידת 1959, מהדמויות המוכרות בביצה המקומית, יכולה כבר להתהדר בקילומטרז' רציני למדי, שבאמתחתו רבי מכר הרבה ולא מעט הצלחות ספרותיות, שבהן ניתן למצוא את הספרים "דיוקן הונגרי" ו"זאבים בשלג" המוצלחים יותר, לטעמי. אכן, זהו ספרה השבעה-עשר של מי שידועה אמנם בנטייתה לטוות עלילות קלילות כלשהו ולהפיק ספרים בקצב מסחרר.
שכן כזה הוא התדר הבידורי, קצבי לאין שיעור ולפיכך מאוורר יותר, כשהמטרה הניצבת לפנים היא כמובן אורך רוח וקלילות הדעת טמפרמנטים שאין להקל בהם ראש ושלדידי אינם חוטאים בשטחיות או יורדים ברמתם מיצירות הסוגה העילית. אינספור הוכחות יש למי שהצליחו לנסח ביד אמן יצירות נפלאות למדי במבנים "פשטניים" בעליל; אחת מהן, למשל, היא המחזה "חלום ליל קיץ" מאת ויליאם שייקספיר (שנאמר עליו כבר לא אחת כי אם היה חי כיום היה כנראה כותב סדרות פשע בטלוויזיה, אבל זהו דיון למקום אחר), שזכה בזמנו ללא מעט ביקורות פושעות על הטבע המגוחך שלו ושמצטטת קראוס ויינר בפתח ספרה. זוהי אפוא היתלות מעניינת באילנות גבוהים עד מאוד, אך שצורמת בעמדה מול הפשט: לא כל מה שקליל עובד (כפי שלא כל מה שכבד בהכרח איכותי, קלאסי) ולא כל נוסחה שחוקה, שמנגנת על העצבים הנכונים בחברה שאליה היא מיודעת, יכולה לעמוד במבחן התוצאה. ובמקרה הזה, לצערי, התוצאה מזויפת עד כדי כאב.
"המדריך לשוברות הלבבות" נפתח בהצהרה כי "החיים הם מלחמה". זוהי שורת הפתיחה של הבלוג שעומד במרכז העלילה, ושאליו נחשפת יסמין גיבורת הספר ששבה אל בית אמה בניו יורק לאחר שירות צבאי בישראל ושמתחילה בדיוק את שנתה הראשונה באוניברסיטה לאחר שהמליצו לה חברותיה לקראו. זהו, בקיצור נמרץ, בלוג ששם לו למטרה לעזור לנשים להיהפך "משבורת לב סדרתית לשוברת לבבות מיומנת". כמו חברותיה, גם יסמין מתחילה לנהל את חייה לפי הבלוג ונגררת בתוך כך אל מין שרשרת אירועים מוזרה, שבה מצד אחד היא מרגישה כי הדמות שעומדת מאחורי הבלוג מדברת ישירות אליה ואף עוקבת אחריה ושבה, מצד שני, היא נסחפת אל חקירה משטרתית שמטרתה להפיל מאפיה לטינית שהמעורבות שלה בחקירתה שמה אותה יעד לאיומים וסיוטים בלילות. לצד הללו מתאהבת גיבורת הספר בחברה הטוב ביותר, יוצאת עם עוד כמה בחורים, מתמודדת עם אמה ובן זוגה שאצלם היא מתגוררת בפתח הסיפור ושניצבים מול אביה ואחיה שנשארו בישראל בתקופה מתוחה למדי בדרום הארץ.
על פניו שוזרת קראוס ויינר, כותבת מנוסה כאמור, אלמנטים סיפוריים שלא יכולים להיכשל: אהבה ומין בקרב בחורות ובחורים צעירים, היחסים שביניהן לבין הוריהן והשאלה הנצחית אם אלה ואלה יצליחו לשחרר מעט את החבל, שתי תעלומות מותחות למדי שקורטוב של סכנה ניבט מהן ואפילו בשקט-בשקט גם לא מעט מרכיבים לאומיים (צה"ל, מבצע צבאי והמראה המתבקשת בין האופי האמריקאי הנאיבי לזה הישראלי, הנאיבי פחות, לפי המחברת), דתיים (יהדות, נצרות) וזהותיים-מגדריים (מה ללמוד, משפטים או קולנוע? או: הגבר הזה לא מתייחס אליי, עליתי במשקל וכהנה). אלא שמחולל העלילה של קראוס ויינר מקולקל, ולו רק מפאת העובדה שהיא אינה מקדישה בכתיבה אף לא רגע אחד בין 462 עמודי הספר לפיתוח עלילתי שיש בו מן הדרמה, מיישוב הדעת ויותר מזאת, מההיגיון הפשוט. הנה מגלה כל בר-דעת כבר בלב הפרק הראשון מי עומדת מאחורי הבלוג וכבר בסוף הפרק השישי מי יהיה אהובה של יסמין בסוף הסיפור. כך מתהפך מנגנון הדאוס אקס מכינה, ובמקום להיות כזה שמשמש את הכותבת להכניס לעלילה גורמים נוספים, הוא גם אותו מנגנון ממש שבו היא משתמשת על מנת לשלוף את דמויותיה מן התרחישים הלא-סבירים והמאוד-מאוד מגוחכים שבהם שיבצה אותם. כפי שכבר אמרתי, גם ספרות קלילה לא תעבוד אם היא לא תצלח את המשוכה הבסיסית ביותר: אמינות.
לצד כשלים כאלה, רבים מכדי שאוכל להתחיל לציין כל אחד לגופו, משתמשת קראוס ויינר בתכסיסים נלוזים על מנת לשמור על תשומת לבם של קוראיה. רבים מפרקי הספר נגמרים בהצהרות גרוטסקיות שכל מטרתן ניסיון למשוך את הקוראים באפם. בכל המקרים כולם - דפדוף אל הפרק הבא יבהיר בשתיים-שלוש שורות את התכסיס וישאיר את הקורא עם טעם מר בפה, כמו לאחר קניית מוצר מנצנץ ברשת שבקבלתך אותו הוא אינו עובד כשורה.
ומילא המנגנונים היו בנאליים, אבל הנקודות שבהן התאמצה קראוס ויינר לגעת היו מגובות באיזשהו תוכן. אלא שלא כך הדבר. כשעוסקת הסופרת בצה"ל ובשאלות לאומיות, ניבטת מעטה עמדה כמיטב הלך הרוח הציבורי שהיא משחקת על הגבול הדק בין פטריוטיזם ללאומנות; כשעוסקת הסופרת בשאלת היהדות, התבוללות מקבלת ביטוי מצחיק ומיושן, כאילו שבחורות ובחורים בשנות העשרים לחייהן באמת חושבות במושגים הללו; ובכל אלמנט זהותי, חוטאת המחברת בהומניות בסיסית: לטיניים וזרים מפחידים למדי, שחורים הם דבר שכמעט לא מוזכר בסיפור, וכל מה שאינו יהודי מריח מסלידה עזה. בנושא המגדרי, אותו הציבה קראוס ויינר לנגד עיניה, היא כושלת במיוחד.
הרשימה הזאת הייתה יכולה להיות מוקדשת לכל פרט ופרט בספרה של קראוס ויינר, להדגים דרכו מה לא לעשות יותר מאשר מה כדאי לעשות. היא הייתה יכולה להימשך לנצח ולברור אינסוף דוגמאות לאופן שבו ניסתה הסופרת להציע מין היפותזה שלה לפיתוח "סקס והעיר הגדולה", מעין "בנות" מודרני, אך שבו היא למעשה מצאה את עצמה מדברת בעולם מושגים של לפני עשר שנים (יותר כמו "אחת שיודעת" מאשר "בנות"; מי קורא בלוגים היום?). אבל יותר מהכול, הרשימה הזאת צריכה דווקא להיות מוקדשת לאופן שבו מלעיטים אותנו גופים מסחריים במלות מפתח, שכל מטרתן לנגן לנו על העצב הרגשי העמוק ביותר. בסופו, כך הם מקווים, נפתח את הארנק ונשלם. המחיר, במקרה הזה, הוא 98 שקלים, שהם הרבה-יותר-מדי כסף בשביל לצרוך את מה שאנחנו מקבלים במנות יום-יומיות בערוצים המסחריים ובפרסומות. לפחות בכל הנוגע לספרים, השאירו לעצמכם מעט יותר אורך רוח.
"המדריך לשוברות הלבבות" / אורלי קראוס-ויינר, הוצאת "ידיעות ספרים", 462 עמודים