"אדם חייב להיות הוא עצמו, אי אפשר לשבור את התבנית. ניסיתי וזה לא עבד עבורי
אין דרך לחיות עם הריגה. אין דרך חזרה ממנה. לטוב או לרע, זה חותם. וחותם נשאר איתך"
("שיין", 1953)
הפרדוקס האירוני שמלווה סרטי גיבורי על גדולים באמת הוא שבכדי להפוך לכאלה, עליהם להיות כמה שפחות "סרטי גיבורי על". בעשור האחרון, מאז התפוצץ הז'אנר הזה בענק עם "איירון מן" ב-2008, השמות שזוהרים מעל כולם הם "האביר האפל", "קפטן אמריקה: חייל החורף" ו"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים". כולם סרטים בכיכובם של גיבורי העל האהובים והפופולריים ביותר, כולם עוסקים בחשבון נפש נוקב בין הגיבורים לבין עצמם על הבחירות שעשו ונעל הקווים האדומים שלהם, ובעיקר כולם נטועים עמוק (עד כמה שניתן בז'אנר) בריאליזם קדורני. משעשע לחשוב על העניין הזה כשנזכרים שהגרסאות הקולנועיות הראשונות של גיבורי העל היו מצועצעות וצבעוניות, אסקפיזם מוחלט מהאפרוריות של החיים עצמם. והנה, מתברר שאנחנו אוהבים אותם הרבה יותר כשהם קרובים לכאן ועכשיו, כשהם מתחבטים בשאלות שנוגעות גם לחיים של אזרחים ביקומים לא פיקטיביים, וכשהם מנהלים את המערכה שלהם מול אנשים בשר ודם, במקום מול אלים. עכשיו אפשר לצרף לרשימה הנכבדת הזאת גם את "לוגאן".
עלילת "לוגאן" מבוססת בחופשיות על "Old Man Logan" סדרת חוברות קומיקס מוגבלת, קודרת ואלטרנטיבית, שמתמקדת בוולברין המזדקן, ונחשבת לאהובה במיוחד בקרב מעריצים. השנה היא 2029 והעולם משתנה. מרבית המוטנטים הוכחדו, ולוגאן (יו ג'קמן) המבקש להשאיר את עברו מאחור, נמצא במחתרת. הוא מחלטר כנהג הסעות על גבול מקסיקו, בעודו מתמודד עם התדרדרותו הגופנית. יכולת הריפוי העצמי שלו נחלשת וגופו מצולק ושבור, הוא מכור לאלכוהול ובנוסף לכל נאלץ לטפל בצ'ארלס אקסבייר (פטריק סטיוארט) בן ה-90, שאיבד את השליטה על יכולותיו העל-חושיות והפך סכנה לכל מי שבא עמו במגע. השגרה האפורה והדועכת של השניים מופרעת עם הופעתן של אישה וילדה שתקנית יוצאת דופן בשם לורה (דפני קין), שמבקשות את עזרתם בהימלטות למקום מבטחים בצפון דקוטה, בעוד חבורה של רוצחים מיומנים דולקת בעקבותיהן.
אווירה ומסגור של סרט גיבורים מספרים הרבה על הדמויות שבמרכזו, לטוב וגם לרע. במקרה של "לוגאן" הבחירה הזאת מדויקת כל כך, עד שכמעט ולא נדרשת אקספוזיציה כדי להתחבר אליה. הבמאי, ג'יימס מנגולד, שכבר ביים בהצלחה את "3:10 ליומה", מציג את העתיד הקרוב של "לוגאן" כמערבון מודרני. הצבעים אפורים, חומים וכחולים כהים, מציאות של מדבריות שוממים ותחושת עזובה. זהו לא חיזיון עתידני של חלליות וקדמה טכנולוגית, אלא של דעיכה והתפוררות. המינימליזם המכוון הזה בא לידי ביטוי גם בבחירת הבגדים של לוגאן ובזקן העבות המאפיר שלו. במובן הזה "לוגאן" הוא הכי פחות סרט אקס-מן שאפשר לדמיין. מוסכמות הז'אנר המפוצצות, עם שובלי כוחות על בשלל צבעים שנורים מכל עבר, לוחמים מרחפים ונבלי על עצומים, נזנחים כאן לטובת דממה מנבאת רעות וענני אפק של רכבי שטח. המינימליזם הזה מעצים כל כך את הסערה שמתחוללת בנפשו של הגיבור, והיא מורגשת עד לכיסא האחרון באולם.
כאן זה לא נגמר כמובן, כי מנגולד שינה גם את אופי הצילום והעריכה המקובלים בסרטי הז'אנר. במקום קלוז-אפים דרמטיים וחיתוכים מהירים, המצלמה מלווה באריכות את הרכב של לוגאן הדוהר בלב השממה, פותחת את מרחבי המדבר היפהפיים ומאפשרת להם לבלוע את הגיבור כמו במערבונים הקלאסיים. אפילו החיבור ל"Hurt" של ג'וני קאש, שליווה את הטריילרים של הסרט, מדויק כמו סכין בלב. כמו בשיר שבו קאש תוהה על האדם שהפך להיות - "כל מי שאני מכיר, נעלם בסופו של דבר", הוא מתוודה לידיד שאליו פונה השיר, "אתה יכול לקבל את הכל, את אימפריית העפר שלי. אני אאכזב אותך, אני אגרום לך לכאוב" - חוזר גם לוגאן עצמו כמעט על אותן המילים בדיוק, כשהוא מנסה להרחיק את לורה ממנו. "כל מי שפגשתי, כל מי שנגעתי בחייו אי פעם מת". האדם השבור בשיר ועל המסך הוא אותו אדם, זה שנמצא במסע להרס עצמי כדי לגרום לעצמו להתמקד בכאב ולשכוח את כל היתר.
חובבי מערבונים ימצאו כאן שלל מחוות למוטיבים ורעיונות שנולדו בז'אנר - וולברין הרי היה מאז ומתמיד הנווד האולטימטיבי, האאוטסיידר שנחלץ לעזרה ברגע המכריע ואז נוטש עם השקיעה, מסרב להשתקע; אבל בעיקר את המיקוד בדמות הלוחם היגע ושבע המלחמות, שמבקש לעצמו גאולה אחרונה. בהקשר הזה ניתן להזכיר את "בלתי נסלח" של קלינט איסטווד או "אומץ אמיתי" של ג'ון וויין, אבל מנגולד בוחר דווקא ב"שיין", מגדולי המערבונים בכל הזמנים. סרטו של ג'ורג' סטיבנס (שמבוסס בעצמו על רומן בעל אותו שם) מ-1953, התמקד בסיפורו של אקדוחן עייף שכזה, הקושר קשר אמיץ עם נער צעיר שנושא אליו את עיניו, בעודו נקלע לעיצומו של קרב מדמם בעיירה קטנה, בין חוואי לברון בקר רב עוצמה. האדפטציה של "שיין" לא מסתכמת רק בקשר המרגש בין לוגאן לבין לורה, אלא גם בהקשרים ישירים תוך כדי הסרט, כולל באחד מרגעי השיא של "לוגאן".
התחושה העל-זמנית הזו של "לוגאן", שבה עבר ועתיד, חדש וישן, חיים ומוות, מתערבבים להם יחדיו, הופכת אותו לחוויה יוצאת דופן. כמה סרטי גיבורים יודעים לכבד כל כך ז'אנרים אחרים, תוך שהם לוקחים אותם בגאון אל המאה ה-21? נדמה שלא חזינו באחד כזה עד כה. המציאות הזאת מאפשרת ל"לוגאן" להצדיק עוד בחירה חשובה והיא דירוג ה-R שמתנוסס מעליו. טעם אבק הדרכים שכמעט ניתן להרגיש בפה במהלך הצפייה, בתוספת הטיפוסים הקשוחים שכבר ראו הכל והיד הקלה על ההדק באזורים מהסוג הזה, מייצרים את הלגיטימציה לסצנות קרב אלימות ומדממות במיוחד. לא עוד סטריליות פוטוגנית של אנשים שצונחים במקומם אחרי שיריבם הזיז את ידו בדרמטיות מימין לשמאל, אלא קילוחים של דם, צלילים של שסיעת בשר ואפס רחמים. במקום שבו לאף אחד מהצדדים אין מה להפסיד, האלימות הזאת נדמית רק הגיונית. בנוסף, התסריט החכם של הסרט מעמת את לוגאן עם הנטייה הטבעית שלו להישרדות על חשבון הקרבה. חיבוטי הנפש האלה בנויים באופן נוגע ללב וצבעים את הדמות בצבעים חדשים.
ובכל זאת, עם כל ההערכה העצומה לעבודת הבימוי של מנגולד ולצילום היפהפה של ג'ון מת'יסון, אחת מחוזקות הסרט (וגם כאן הרבה הודות להנמכת ווליום האפקטים) היא יכולות המשחק. יו ג'קמן בסיבוב האחרון שלו בנעליה של הדמות אותה גילם במשך 17 שנים, מספק כאן הופעה אותנטית וכואבת שמשדרגת את וולברין הרבה מעבר להופעותיו האחרונות. גם פטריק סטיוארט מצוין ושובר לב כפרופסור אקס הערירי והמבולבל, אולם דפני קין הצעירה לא נופלת מהם. רק בשנה שעברה נסחף העולם בהופעה של מילי בובי בראון בתפקיד אילבן הקשוחה והשתקנית ב-"Stranger Things". לורה של קין - אף היא בת 12 כמו בובי בראון - ממשיכה את הקו הזה עם יכולות משחק שצריך לראות כדי להאמין. כמעט בלי טקסט ועם מקסימום הבעות פנים ורגש, לורה היא הדובדבן שעל העוגה המענגת והמרירה שהיא "לוגאן", ועכשיו רק נותר לתהות איך עדיין לא הוכרז על סרט ייעודי בכיכובה.
על אף מעלותיו הרבות, "לוגאן" סובל בכל זאת ממספר בעיות מינוריות. בתור התחלה נדמה שההתלהבות שלו מהאלימות הגרפית מאפילה בחלקים מסוימים בסרט על צרכי העלילה. הזכרנו כבר שהמסגור של הסרט מצדיק את קיומה של האלימות, ועדיין נדמה שניתן היה לחסוך בכמות הפעמים שבה סכינים משספות ראש מלמעלה למטה, או בגרירה של גופות בדרכים מעוררות חלחלה. בויד הולברוק בתפקיד פירס, מנהיג "הבוזזים" הדולקים בעקבות לורה, צ'ארלס ולוגאן, יעיל בהחלט, ועדיין לא מצליח לבלוט כנבל זכיר במיוחד. מלבד אכזריותו, אין בו כל מאפיין ייחודי, שהיה משדרג את העימות בינו לבין לוגאן ואת הסרט כולו עוד שלב אחד לפחות, ובכך יש משום תחושת פספוס.
ואף על פי כן "לוגאן" הוא תופעה מרתקת לצפייה, שילוב של סרט גיבורים ומערבון, עולם עתידני שנדמה ישן. חזון יפהפה וקודר, שמתחבר לסיפור גאולה של אדם שבור שוויתר מזמן על תבנית הגיבור. כמו בציטוט מתוך "שיין", העבודה הזאת מעולם לא הייתה שלו באמת. ודווקא בגלל זה, "לוגאן" הוא סרט גיבורים שראוי לכל התשבחות שניתנו לו בשבועות האחרונים.