קשה להיזכר בפעם האחרונה שבה ניתן היה לטעון לגבי סרט שיוצא לאקרנים בחודש פברואר, כי מדובר באירוע היסטורי בעל השלכות דרמטיות. תעשיית הקולנוע ההוליוודית והצופים כבר התרגלו לכך שחודשי השנה הראשונים מוקדשים לסרטים שאותם מבקשים האולפנים "להחביא" בתוך גל סרטי האוסקר השוטף את העולם. מדי פעם בפעם מפתיע זוועתון כלשהו בהצלחה סבירה ביחס לציפיות הנמוכות (ראו ערך "ספליט" של מ. נייט שאמלאן), אולם זהו ממש לא המקרה של "החומה הגדולה". לא מדובר רק בתקציב 160 מיליון הדולר האימתני שמלווה אותו (הסרט היקר בתולדות תעשיית הקולנוע הסינית), ולא רק השם הנוצץ של מאט דיימון על הפוסטרים, זאת בעיקר הסנונית הראשונה שמבשרת על העתיד לבוא עם עלייתה של סין כאימפריית קולנועית של ממש.
לפני כחצי שנה, פירטנו כאן בהרחבה לגבי האלטרנטיבה עצומת הממדים להוליווד, שהתעוררה במזרח. היהלום שבכתר שלה הוא אולפני הענק החדשים והנוצצים בקינגדאו, המשתרעים על פני יותר מ-10 אלפים מטרים רבועים, ומציעים כעת להפקות ענק הוליוודיות לצלם את סרטיהן במחירים נוחים בהרבה (ועם הטכנולוגיה המתקדמת ביותר) על אדמת סין. מהשידוך הזה נוצר סרט שמומן ישירות על ידי השלטון הסיני באמצעות תאגיד הקולנוע הממשלתי, והשתדך לתסריט, כוכבים וחברות הפצה הוליוודיות. לכן לפני שמדברים על תוכנו או על איכותו, כדאי לקחת בחשבון שמנקודת מבט סינית מדובר בהרבה יותר ממפלצות יצירות מחשב ומונומנטים היסטוריים בקונטקסט פוטוגני - הסרט הזה משקף תפיסת עולם חדשה לגבי האופן שבו קולנוע צריך להיראות בעולם שבו סינים ואמריקאים מנסים ליהנות יחד מקולנוע. וההשלכות של תפיסת העולם הזאת הן די דרמטיות.
עד כאן הדרמה, עכשיו ננוח לרגע מכל הפאתוס ונתכנס חזרה לתמצית. "החומה הגדולה", סרטו של ז'אנג יימו - דור חמישי לקולנוענים סיניים ואחד מהבמאים המעוטרים והמצליחים ביותר בסין בעשרים השנים האחרונות - מתרחשת בימיה של שושלת סונג, ששלטה בשטחים נרחבים מסין לפני כאלף שנה. קבוצת שכירי חרב מערביים מסתננים לשטחה כדי לנסות ולהניח את ידיהם על נשק רב עוצמה חדש המכונה "אבקה שחורה" (אבקת שריפה). אחרי שהם מותקפים על ידי מפלצות מסתוריות בשם טאו טיי, שמביאות למותם של חבריהם, נמלטים וויליאם (דיימון) וטובאר (פדרו פסקאל, "משחקי הכס") אל החומה הגדולה של סין. שם, הם מוצאים את עצמם בעיצומו של מאבק אימתנים לצדם של חיילי מסדר סודי בשם "המסדר ללא שם", המהווים את המחסום האחרון בין עדר המפלצות לבין עיר הבירה המאוכלסת בצפיפות.
הפליאה המערבית למראה הסדר המופתי של הסינים הפכה לסוג של קלישאה כבר בימי האולימפיאדה שנערכה במדינה ב-2008. כן, הסינים אפקטיביים מאוד, קפדנים בכל פרט ובעיקר ניחנים בחוש מפותח מאוד של אסתטיקה ויזואלית. איכשהו לא נראה שהיינו אמורים לקבל אף אחד מהעובדות האלה בהפתעה כלשהי. ובכל זאת, מי שהתמלא פליאה אז למראה טקס הפתיחה הגרנדיוזי, בוודאי ימצא את עצמו שוב פוער את פיו למראה העיצוב היפהפה של "החומה הגדולה". לפרקים הוא מזכיר את "The Fall" מרהיב העין ומלא הדמיון של טרסם סינג' מ-2006. חיילי "המסדר ללא שם" נחלקים לפלוגות שנבדלות זה מזה בצבעים עזים המתמזגים אלה באלה ויוצרים חוויה לעיניים. סצנות הקרב הענקיות בהשתתפותם, שמבוססות על ניצבים ולא על יצירי מחשב, הן מהסוג שהופך את הקולנוע ההולך ומאבד את זוהרו לטובת הטלוויזיה, לרלוונטי ופונקציונלי שוב. מסוג הסצנות שאת האפקט שלהן קשה עד בלתי אפשרי לשחזר בצפייה ביתית.
לא רק התפיסה הוויזואלית והשליטה של יימו (שלו זהו הסרט הראשון בשפה האנגלית) בסצנות מרובות משתתפים מרשימות כאן. אחת הדמויות המרכזיות בסרט היא מפקדת נערצת ואמיצה, ולצדה חוליית לוחמות מיומנות בכידון שהן הראשונות "לחתור למגע" עם האויב. בנוסף, ובאופן די חריג לבלוקבאסטרים, דווקא הדמויות הגבריות (להוציא כמובן זו של דיימון) מוצגות כגמלוניות, פחדניות או תאבות בצע במרבית המקרים. אמנם נכון ש"החומה הגדולה" לא עוברת את מבחן בקדל, אולם הבחירה הלא שגרתית שלה להציג דמויות נשיות כחוד החנית בהחלט מרעננת.
אלא שכאן, פחות או יותר, נגמרים השבחים ומתחילות החששות, שכן "החומה הגדולה" מבחינה תסריטאית-סיפורית מהווה ירידה של כמה שלבים במדרון הטמטמת, המדאיג גם כך, של שוברי הקופות. האכזבה קשה עוד יותר מהבחינה הזאת משום שעל התסריט חתומים מועמד לאוסקר (טוני גילרוי) ושני יוצרי טלוויזיה מוערכים (דאג מירו וקרלו ברנרד, "נרקוס"). הדוגמאות רבות מכפי שניתן יהיה לפרט בביקורת אחת, ולכן נציין רק שהסרט נטול אקספוזיציה כמעט לחלוטין, ודמויותיו נזרקות ללהט הקרב תוך היכרות שטוחה ומלאת קלישאות. דמותו של ווילם דפו, למשל, כשכיר חרב שנתפס 25 שנה קודם לכן והפך למורה בשירות המסדר, פועלת באופן מנוגד לכל היגיון לאורך כל הסרט ונחיצותה לעלילה מיותרת לחלוטין. גם ההיגיון הפנימי של התסריט עצמו עמוס סתירות. כך, על אף שהמסדר מתמודד מדי 60 שנה עם ניסיון פלישה של הטאו טיי, וגאה בהצלחותיו, מוצגים לפתע שכירי החרב הלבנים כיחידים שיכולים להושיעו.
נדמה שהמאפיין הזה נגזר מחולשה גדולה נוספת של הסרט: הניסיון לרצות את כולם. דיאלוגים בסינית חוזרים על עצמם מיד באנגלית (על אף שהסרט מלווה בתרגום, והכפילות מיותרת); המפלצות המיתיות האהובות כל כך על הקהל הסיני משיקות את מסע הגיבור האמריקאי כל כך; הדיאלוגים מושטחים לרמה הכי בסיסית של חילופי מילים. גם איכות המשחק של כל כוכבי הסרט, סינים ואמריקאים כאחד, לא מותירה טעם טוב בפה. התוצאה היא סרט שאמור להעליב במידה רבה הן את הסינים בפרט (שנזקקים לעזרתו של המושיע הלבן) והן את הצופים בכלל (שמואכלים בכפית בכל סצנה וסצנה). בעיקר אמורים הדברים לגבי מוסר ההשכל של הסרט לגבי החמדנות ותוצאותיה, שנדחף באופן כל כך בוטה עד שהדמויות ממש מדקלמות אותו בשלב מסוים במבט ישיר למצלמה.
ייאמר לזכותם של היוצרים שלפחות בכל הנוגע לאורך הסרט, ניכר כאן שיפור משמעותי. עם מעט יותר משעה וחצי של זמן מסך, השטחיות של "החומה הגדולה" והבעיות הלא מבוטלות שלו עם היגיון פנימי והאדרת האדם הלבן, די מתקזזים עם בימוי מוצלח ואסתטיקה ויזואלית מרשימה. אלה לא הקרבות שראינו כבר בסרטים כל כך רבים בעבר, ולא המפלצות הדי גנריות בסך הכל (גם אם עשויות באופן מרשים), אלא היכולת לצבוע את שדה הקרב בצבעים מרהיבים ובמידה מסוימת להמציא אותו בכך מחדש. לו היה זה רק עוד סרט זניח של פברואר, ניתן היה לפטור את "החומה הגדולה" כהפתעה יעילה ואפילו מהנה ביחס לשלל הרגיל, אולם מכיוון שמדובר בסרט הסיני היקר בהיסטוריה ובסוג של הצהרת כוונות לגבי האופן שבו סרטים גלובליים אמורים להתנהל, הוא מותיר אחריו לא מעט נקודות מעוררות חשש.