פרגולה של מעלה: אביתר בנאי מצא את נקודת המשקל שלו

האלבום החדש של אביתר בנאי, "לשונות של אש", מציג אותו די שונה ממה שהכרנו. בנאי המכונס בתוך עצמו, בנאי העסוק עם אלוהיו, מפנים את דרכם להתבוננות החוצה, ואפילו התבוננות חיובית. כמו תמונת נגטיב של האלבום הראשון שלו, פתאום אביתר בנאי מוצא יופי בכל. "פרפר מרחף, עמוד תאורה", "אמבולנס דוהר בדרך ללידה" ו"תיכוניסטית כותבת שירי אהבה" – כל אלו הם "שירה קדושה" בשיר הנושא, שאף מרהיב להכריז בפזמון שלו: "החיים פה הם נס".

אביתר בנאי מספר שהאלבום נכתב במהלך השנה האחרונה שכללה את ההתמודדות עם מחלתו של אחיו, הזמר המנוח מאיר בנאי. על הרקע הזה השורות האלה נשמעות לא כמו הארה שטחית של היפי מבולבל, אלא מאבק של ממש למצוא את הסיבות לקום מהמיטה, לצאת החוצה, להסתכל על הנוף ולברך על מה שיש. זה אותו מאבק שמתואר בשיר "לילה כיום יאיר" – גדול שיריו לעניות דעתו של כותב שורות אלה – רק שהוא יוצא החוצה מן הבטן אל העולם הרחב.

זה לא מקרה שאת השיר הזה מקדים "פרגולה", ורק בקונטקסט הזה אפשר להבין את השיר החריג הזה: לא רק פירוק הסמל האולטימטיבי של הבורגנות, אלא הבנה שהכל כאן ארעי, והחיים קצרים מדי בשביל התקפי חרדה על דברים שרק לכאורה הם חזות הכל - "תפקיד בתרבות בישראל", הוא מפטיר כמעט בלעג. חבר העיר לי, בצדק מוחלט, ש"פרגולה" מזכיר במשהו טקסטים מהאלבום הראשון של אביתר בנאי - המילים הנשפכות לחלל האוויר, הבוז העמוק לדברי הבל. זה יכול להיות עוד סימן עבור אנשים שמרגישים שבנאי נעלם להם כשהוא מצא את אלוהים (יש כאלה, מסתבר), שמדובר באותו עילוי ווקאלי, כותב משוכלל ואחד מהדמויות המרתקות במוזיקה הישראלית.

מוזיקלית "לשונות של אש" מסתובב באזורים שכבר ביקרנו בהם בקריירה של בנאי. על ההפקה חתומים שני אנשים שונים – תמיר מוסקט (בלקן ביט בוקס, אפרת גוש, חוה אלברשטיין, החצר האחורית – ממפיקי העל של השנים האחרונות) ונאור כרמי, מוזיקאי חב"דניק ששמו כמעט ולא מוכר בציבור הכללי, שעומד מאחורי כמה מהאלבומים המדוברים בתחום המוזיקה היהודית בשנים האחרונות, ובראשם פרויקט "צמאה" – שלושה אלבומים מצליחים מאוד שכללו גרסאות של זמרים מוכרים לניגונים של הרבי מלובביץ' ובעל התניא, ועוד ניגונים חב"דיים לפסוקי תהילים. הקרדיט למוסקט וכרמי הוא לא משותף, אלא חצוי: מוסקט הופקד על החצי הראשון של האלבום, ואילו כרמי על החצי השני. קשה לזהות הבדלים משמעותיים מדי בין שני החצאים, אף כי בבירור מרכז הכובד של האלבום הוא בפתיחה שלו (גם כל הסינגלים, נדמה לי, היו ממנו), ואילו התכנים "הדתיים יותר" – פיוט "הושענא" והשיר "אתה" למילים של האדמור לוי יצחק מברדיצ'ב – ממוקמים בחלק השני. ברם מדובר בשני חלקים של שלם אחד, מבלי שתהיה ביניהם הפרדה ברורה.

עוד בולטים באלבום "תמיד לפני הגשם" ו"עומס יתר" - חייבים להגיד שאביתר בנאי הוא חובב גדול של דימויים מעולם התנועה והדרכים. לאור הימים האחרונים, אפשר להניח שגם בעניין הזה יימצא מישהו שיבחר להאשים את גלגלצ. אותו שיר בשם "אתה" הוא למעשה דואט משותף עם אביב גפן, ולא הראשון בשנים האחרונות. עם זאת, נדמה לי שמדובר בשיתוף הפעולה המוצלח ביותר של השניים, ולו מבחינת הנינוחות של הביצוע. נחמד לראות שיחד עם היציבות הפנימית, גם עם גפן נראה שבנאי הצליח למצוא את נקודת שיווי המשקל.

אחרי לפחות עשור כשם שמוכר רק ליודעי דבר באינדי הישראלי, נדמה לי שכדאי לפרגן לאלבום המרשים הזה, שעשוי להקנות לטליה אליאב אוהבים מכל רחבי הקשת. כפי שמשתמע משמו, האלבום מוקדש כולו לזמרת היהודיה ברברה, מגדולות הזמרות הצרפתיות בכל הזמנים, שמוכרת לקהל הישראלי בעיקר כמבצעת המקורית של "הגבירה בחום", שהצליח כאן בביצוע של יוסי בנאי ואילנה רובינא.

סיפור חייה של ברברה משתקף היטב בשיריה האקסצנטריים ומלאי הרגש והדרמה. חייה במסתור כילדה בזמן מלחמת העולם השנייה מוביל את שתי התמות המרכזיות של השירים שנבחרו להופיע באלבום – יחסים מורכבים מאוד עם זיכרונות הילדות וגיל ההתבגרות, והתנגדות כללית לכל אלימות ומלחמה, בפרט כשקורבנותיה הם ילדים. המוות הצפוי לכולם מככב כמעט בכל שיר באלבום. השירים תורגמו לעברית קולחת על ידי אליאב עצמה, בסיוע של הוברט אלעל ונעמי דהן, ומבוצעים לפחות בחלקם בעיבודים דומים מאוד לאלו המקוריים. אבל הדבר המשמעותי כאן הוא הביצוע – משימה כמעט בלתי אפשרית שאליאב, בעצמה זמרת שאוהבת לשחק ולספר את שיריה, עומדת בה בגבורה מעוררת הערכה. תוך כדי שירת שטף מילים בלתי נגמר, היא מצליחה להישמע שנונה וחשופה, מרוחקת וצינית מצד אחד ופגיעה ואינטימית מצד שני. זה לא מובן מאליו בכלל, בוודאי כשהמקור כל כך עוצמתי.

שלושה שירים אהובים עליי במיוחד. "ילדותי" ("Mon Enfance") מכיל בתוכו את כל הקסם של ברברה ואת האינטרפרטציה של אליאב במיטבה; "נאנט" ("Nantes"), כתב חידה שובר לב על פגישה שלא התקיימה שפתרונו הכאוב מתגלה רק בסופו; ו"הנשר השחור" בעל העיבוד היפהפה. אליאב ביקשה להדגיש את העמדה הפוליטית הקוסמופוליטית של ברברה והתנגדותה הנחרצת לאלימות, אך נדמה לי שהשירים האישיים כאן הם אלו שמהווים את פסגת האלבום. חשוב לציין גם את הביצוע לאותו "הגבירה בחום", כאשר את תפקידו של יוסי בנאי ממלא, בהברקת ליהוק, לא אחר מאשר בנו הזמר יובל בנאי. מבלי לנסות להאפיל על הקלאסיקה המוכרת (וממילא, כאילו שניתן), הביצוע המשותף הזה מהווה מחווה מקסימה, עוד רגע יפה בתוך האלבום היפה הזה.