שימוש נכון באפקטים קוליים יכול להפוך הצגה מטובה למצוינת. שימוש פחות נכון עלול להפוך אותה לבלתי נסבלת, בלי קשר ליכולותיה ההתחלתיות. מאוורר תקרה אחד גורם ל"איש הכריות", שעלה בתיאטרון חיפה בבימויו של ארז דריגס, להפוך לסיוט.
ביקורת תיאטרון לא אמורה להיפתח בטרוניה על חריקות מתוזמנות של אביזר זה או אחר, גם משום שלצד רגעים ממש טובים, העיבוד הנוכחי ל"איש הכריות" לא עשוי ממש טוב בפני עצמו ולכך עוד נגיע בהמשך. עם זאת, אי אפשר שלא להתייחס תחילה למטרד שצץ במערכה הראשונה ופשוט הכתיב במשך דקות ארוכות את הלך הרוח באולם. הסופר סטיבן קינג אמר פעם שסופר צריך להזמין את הקורא לסיפור, והדרך לעשות זאת היא לתת לו להרגיש בנוח כבר במילים הראשונות. אם בדקה הראשונה אתה חש כצופה מוטרד וחרד מסיבוב מאוורר שמבקש ליצור תחושה של עינוי סיני בחדר חקירות, אתה מאבד את המתרחש על הבמה והסיפור מאבד אותך.
"איש הכריות" נכתב על ידי המחזאי האירי מרטין מקדונה ב-2003, וכעת עולה בפעם השנייה על במות ישראל, לאחר שב-2005 הוצג ב"גשר". קטוריאן קטוריאן קטוריאן ("להורים שלי היה חוש הומור"), מגולם על ידי נטע וינר, הוא סופר שנחקר על ידי שני שוטרים במדינה טוטליטארית חסרת שם - טופולסקי המתון (אלון נוימן) ואריאל האלים (אייל רוזלס). קטוריאן, שמעריך את עצמו כסופר טוב, מביע פליאה על כך שבשל קובץ סיפוריו הגיע למעצר. אבל מפגש בתא עם אחיו מיכאלי, הסובל מפיגור שכלי (מעיין בלום), גורם לו להבין שערכן של מילותיו אכן היה גבוה בהרבה מהדפים שעליהם נכתבו.
נושא המחזה מטריד, ומעלה שתי שאלות עיקריות. האחת היא מהו גבול האחריות של כותב, מפובליציסט ועד סופר - עד כמה יכולות מילים לחרוץ גורלות ואם הן כל כך משפיעות, מהו חלקו בכך. השנייה היא היכן עובר הקו בין ילדות עשוקה ואכזרית לאחריות האישית של אדם בבגרותו. טופולסקי מספק תשובה משעשעת ולא חד-משמעית לעניין הזה, כשהוא מטיף לקטוריאן: "אבא שלי היה אלכוהוליסט אלים. האם זה אומר שאני אלכוהוליסט אלים? כן! אבל זו בחירה שלי".
רוב המחזות מייצרים תחושות של שחור ולבן או לפחות מושכים לנטיית לב חיובית או שלילית. "איש הכריות" הוא מחזה אמביוולנטי מאוד חריג בנוף. אתה רוצה לאהוב אותו, אבל לא יכול. הוא מושך אותך אליו, אוחז ואז משחרר, סובל מחוסר יציבות ולא מייצר את המתח הדרוש, גם בשל השימוש חסר התכלית, לעתים, בבובות. הוא מתיימר להיות מבדח ועצוב ומפספס את שתי המטרות, כשלמרות טוויסטים רבים, חלקם טובים מאוד, אינו מייצר אפילו מידה של התרגשות. סיפוריו של קטוריאן, המובאים מפיו ומפי חוקריו ואחיו, נראים מבטיחים, אך הולכים לאיבוד בתוך בליל של מילים. זהו מחזה בעל פוטנציאל עצום, שלפחות בעיבודו הנוכחי לא עושה הרבה יותר מלהתיש.
אשמת הפספוס אינה חלה על וינר ובלום הנפלאים, שהמערכה השנייה בכיכובם עולה בהרבה על השתיים האחרות, והיא גם זו שמעלה במעט את סף הריגוש בטרם הוא צונח בחזרה. נוימן המנוסה הוא שחקן אהוב ואהוד, אולם חשתי שהפעם אינו חד מספיק וזקוק לעתים לכמה שניות כדי לחזור ולהתאפס. גם רוזלס נתן לפרקים תחושה שמשהו חסר, אם כי היטיב לבטא את התהליך שאותו עבר כחוקרו של קטוריאן.
מאחר שלא צפיתי בגרסה הקודמת של המחזה ב"גשר" לפני 12 שנה, אין בידי תשובה מדוע זה עבד אז יותר (לפחות על פי השבחים שקצר). העיבוד הנוכחי של דריגס נראה כאילו הלך לחלוטין לאיבוד בתרגום, סובל מהמון לקויות ובעיקר משנמך את "איש הכריות" ומקהה את המסר. אם נשתמש במטאפורה הרלוונטית, המחזה הזה כולו הוא סוג של כרית, רק שבמקום להיות נעים ומלטף בדרכו המזוויעה, הוא בעיקר חונק.