1987 היתה רוויה יצירות מופת על זמניות, הממשיכות לענג צופים גם שלושים שנה מאוחר יותר. "מטאל ג'אקט", "הטורף", "רובוקופ", "הבלתי משוחדים", "ללא מוצא", "שם המשחק", "Full Contact" ו"בייבי אריזונה" הם רק חלק מרשימה ארוכה. ז'אנר האימה, לעומת זאת, סבל באותה תקופה מבצורת בכל מה שנוגע לאיכות והסתמך בעיקר על קומדיות אימה דוגמת "מוות אכזרי 2" ו"סיוט ברחוב אלם 3". רק "אופרה" המסחרר של דאריו ארג'נטו, ו"מעורר השאול" של קלייב בארקר שמרו על הגחלת בוערת עם סרטי אימה רציניים שלא לקחו שבויים.
באותה שנה, הרחק משם, בחלקה המערבי של ברלין החצויה, שיחרר בחור גרמני כבן 24 בשם יורג בוטגרייט את סרטו הראשון, "Nekromantik". מטרתו המקורית היתיה, בסך הכל, ליצור סרט מבחיל ומזעזע ולהעמיד באור מגוחך את חוקי הצנזורה הנוקשים, שהיו נהוגים באותה תקופה במערב גרמניה. בפועל, היוצר הצעיר עשה הרבה יותר מכך, וטילטל את בתי הקולנוע המחתרתיים של ברלין.
עלילת "Nekromantik" עוקבת אחר רוברט ובטי, זוג ברלינאי צעיר ומאוהב, המתגורר בדירה מוזנחת. את החשבונות הם משלמים הודות לעבודתו של רוברט בחברת ניקיון של זירות אסון, בעיקר תאונות דרכים. סוג של זק"א, רק מינוס הכבוד למתים. הכסף אמנם לא גדול והקולגות רחוקים מלהיות אנשים נחמדים, אבל העבודה מאפשרת לרוברט גישה לחלקי אדם פנימיים, אותם הוא אוסף ומאכסן בצנצנות בביתו.
יום בהיר אחד, זוכה רוברט בפיס בדמות גופת אדם מרקיבה, תוצאה של תאונת קטיף תפוחים ביזארית. הוא גונב את הגופה ומביא אותה הביתה לקול צהלותיה של בטי המאושרת, והזוג החביב מגיע למסקנה שאהבתם זקוקה לחיזוק חיצוני ומחליט לצרף את הגופה המתפוררת למשולש לוהט. העובדה שאיבר מינו של המנוח נמוג ונעלם, לא עוצרת את הצלע הנשית, והיא מנסרת רגל של שרפרף ומדביקה אותו למפשעתו כתחליף.
האידיליה לא נמשכת זמן רב. הגופה ממשיכה להרקיב, להסריח את הדירה ובעיקר לפגום בזוגיותם של רוברט ובטי. האחרונה דוחקת ביקיר לבה למצוא גופה אחרת שתחליף את זו הישנה, אך הוא מפוטר מעבודתו בבושת פנים, מה שמעמיד בספק את המשך מערכת היחסים שלהם.
"Nekromantik" אמנם מצדיק את שמו ועוסק בנקרופיליה ורומנטיקה, אך בניגוד למה שאתם אולי חושבים, לא מדובר ביצירה טראשית חסרת כל ערך. סרטו של בוטגרייט ניצב כפנינה אמנותית ייחודית וקורעת לב שמחופשת לסרט אימה. הבמאי לא חוסך בגועל, זימה וטירוף מוחלט, אולם מביים את הסיפור ברגישות ובכנות שנוגעת בצופה גם במקומות שהוא לא רוצה שיגעו בו. אחת מאותן סצנות שחובטות בקהל דווקא לא כוללת נקרופיליה, אבל כן כוללת ארנב חמוד שמסיים את חייו באמת, שלא כדרך הטבע, בידיו של הקצב המקומי, ומופשט מעורו לאחר מכן. סצנת הסיום, אותה כמובן לא אחשוף, היא אחת המדהימות והמזעזעות אי-פעם.
האסתטיקה של "Nekromantik" היא אחת המעלות הבולטות שבו. הסרט צולם על פילם סופר 8 מ"מ, מהסוג שהיה פופולרי אצל צלמים חובבים של סרטים ביתיים בשנות השבעים. הבחירה בפורמט מגורען ומחוספס שכבר ב-1987 נחשב כמת, יוצרת ניחוח סוריאליסטי מחד, וריאליזם טוטאלי מאידך: מעין תיעוד של תקופה וזמן שלא היו קיימים במציאות; תחושה של מוכרות וזרות בו זמנית.
פס הקול, שהולחן עלי ידי חבריו של בוטגרייט, מעלה את הסרט מדרגה נוספת ומשלים את האווירה. הוא מורכב מנעימה מרכזית מצמררת, קטעי פסנתר משובחים ורעשים תעשייתיים דחוסים ומלחיצים.
"Nekromantik" לא מרגיש כמו אף סרט אחר שנעשה לפניו או אחריו. זאת כמובן, אם דואגים להחריג את סרטיו הבאים של הבמאי שלושה בסך הכל. בשנים 1993-1990 ביים בוטגרייט את "Nekromantik 2", "Der Todesking" ו"Schramm". כולם מצוינים, מומלצים, ונושאים את טביעת האצבע הספציפית והמקאברית של היוצר.
עצוב כי הגרמני הכישרוני, שהוא אגב גם אחת האוטוריטות המובילות בעולם להיסטוריה של סרטי גודזילה, לא מצליח כבר רבע מאה להרים הפקה של פרויקט עלילתי ארוך, ונאלץ להסתפק בסרטים קצרים, סדרות טלוויזיה ותיאטרון מצולם. זאת, בעת שבמאים בינוניים, חסרי כישרון וקול מקורי, דווקא זוכים לתקציבי עתק שוב ושוב. שלושים שנה לאחר יציאתו,
"Nekromantik" ניצב יותר מתמיד כהוכחה לכך שחזון חסר פשרות ולא מדולל הוא עדיין מצרך נדיר בעולם הקולנוע.
