אנחנו כבר רגילים לכך שעובר זמן רב בין הקרנה של סרט באירוע קולנוע בינלאומי להפצתו בארץ. עם זאת, המקרה של "אחת ויחידה" חריג גם בנוף האיחורים האופנתיים: הדרמה המקסיקאית הזו הוצגה לראשונה בהצלחה רבה בפסטיבל קאן כבר במאי 2015, ורק בסוף השבוע הקרוב, 22 חודשים לאחר מכן, היא סוף כל סוף תתגלגל לאולמות הקולנוע המקומיים.
עדיף מאוחר מאשר לעולם שלא, שכן עצם הפצת הסרט, גם אם לאחר המתנה ארוכה, היא נס קטן: בין עוד פארסה איטלקית לעוד מהתלה צרפתית, נדיר לפגוש על המסכים כאן תוצר כל כך לא מסחרי. "אחת ויחידה" עוסק בנושא קשה וטעון, סיפורו של ארגון החוטף נערות מקסיקאיות ומשעבד אותן לחיות של זנות, ומביא אותו אל הבד בצורה מחוספסת וחסרות פשרות, אם כי לרגע לא נצלנית או פורנוגרפית. בקיצור, בדיוק מסוג היצירות שיעוררו מחשבות, אבל לא ישברו קופות.
את "אחת ויחידה", "Las elegidas" במקור, ביים דיוויד פבלוס, שזה סרטו העלילתי הארוך השני. בעקבות הצלחתו, שכרו אותו לאחרונה להביא אל הבד את "בלשי הפרא", ספרו הקאנוני של רוברטו בולניו, והוא נחשב לאחד הקולנוענים המבטיחים באמריקה הלטינית.
פגשתי בפאבלוס מיד לאחר הבכורה העולמית של "אחת ויחידה", באותו פסטיבל קאן לפני שנתיים. בדומה לסרט, שלרגע אינו גולש למחוזות ההתלהמות, גם הוא התגלה כאדם שקול, העונה על השאלות בקול כל כך שקט, עד שקשה לעתים להבין מה הוא אומר.
"אמנם לא מדובר בסרט תיעודי, אבל למרבה הצער, האירועים שמתוארים בו מבוססים על המציאות", סיפר הבמאי בריאיון לוואלה! תרבות. "ניסיתי לערוך מחקר מעמיק ככל האפשר, ראיינתי בנות שהיו קורבנות לתעשיית הזנות וכך גיליתי דברים מחרידים, שלא ידעתי. היה לי חשוב לדייק ככל האפשר, כדי שהתסריט יהיה עשיר ככל האפשר, ומונח על יסודות עלילתיים אמיתיים ויציבים".
גם במציאות, הפושעים והקורבנות כל כך צעירים?
"כן. למעשה, הבחורה הראשונה שראיינתי במסגרת התחקיר היתה בת 13, והבחור שחטף אותה היה בן 17, אז היה לי ברור שגם הדמויות שלי צריכות להיות בערך בגיל הזה. לא פחות חשוב מכך, בהשראת התחקיר שלי, היה לי חשוב להראות שאותו בחור פועל בהוראת אביו, המאלץ אותו לשתף פעולה עם הארגון. כלומר, יש כאן שיטה מעגלית: גבר אחד מדריך את הבן שלו כיצד לשעבד נשים וכך הלאה".
סליחה על השאלה, אבל האם לא פחדת לחייך? עולם הפשע המקסיקאי כבר מצא דרכים אכזריות לנקום בלא מעט אנשים שחשפו את השיטות שלו.
"זו שאלה לגיטימית, אבל לא חששתי. הסרט לא מפנה אצבע מאשימה כלפי מישהו מסוים. הוא מדבר על השיטה ועל החברה באופן כללי. בכל מקרה, המטרה כאן לא היתה ליצור מחאה או להשמיע זעקה. אני לא מתיימר לחשוב שקולנוע יכול לשנות מציאות. מבחינתי, כיוצר, המטרה היא להציג עלילה וליצור דמויות שהקהל יתחבר אליהן רגשית, וכך לעורר בו אכפתיות כלפי המצוקות החברתיות שאני נוגע בהן".
ועכשיו, אחרי שנכחת בהקרנות הפומביות הראשונות של הסרט, אתה חושב שהצלחת?
"כן, ההקרנות היו טובות, והרגשתי שהקהל מסביבי לחלוטין מעורב רגשית בתוך הסרט. הוא אפילו צחק בהזדמנות אחת: בסצנה בה רואים את אב המשפחה, מנהיג ארגון הפשע, מלטף כלבלב".
זו אחת הסצנות החזקות בעיני. לראות אדם כמוהו מלטף כלבים, גרם לי לחשוב על התמונות המפורסמות של היטלר, עושה דבר דומה.
"גם זה משהו שבא מן המציאות. רוב מי שמופיעים בסרט הם שחקנים לא מקצועיים, אבל מי שמגלם את האב, אדוארד קוארד, היה שחקן תאטרון במשך שנים רבות, עד שנטש את הבמה כדי לטפל בכלבי רחוב. הוא אסף לביתו מאות שכאלה, עד שהשכנים התלוננו והמשטרה לקחה לו את רובם, ובסופו של דבר הוא נשאר רק עם כמה כלבים בודדים, והם אלה שמופיעים בסרט".
פאבלוס הוא גם חובב מוזיקה גדול, ובשנה שעברה צילם בטיחואנה, עיר הולדתו שבה גם מתרחש "אחת ויחידה", קליפ ל-White Lies, הלהקה הבריטית המשובחת שתופיע בארץ לראשונה בחודש הבא.
האוזן המוזיקלית של פאבלוס באה לידי ביטוי גם בסרט, שמיטיב להשתמש בצלילים ולשלב אותם בדימויים. בכלל, הקולנוען מפגין כאן שליטה בכל אמצעי המבע. העבודה הקולנועית שלו יפה וסוחפת, ובעיקר מרשימה הדרך בה הוא משחק על המתח בין מה שאנו רואים ולא רואים, משאיר רבות מן ההתרחשויות מחוץ למסך, ומשכיל לטלטל את הצופים גם בלי להיגרר לסצנות סקס גרפיות או קטעי אלימות בוטים.
"הנושא של הסרט קשה, וידעתי שהסרט עצמו יהיה קשה, אבל לא רציתי שיהיה סנסציוני או פורנוגרפי", הסביר. "בכל מקרה, הדבר הנכון לעשות, לדעתי, הוא לא להראות הכל לצופה, וכך לדרוש ממנו להשלים את המידע בראשו. בצורה זו, האפקט הרבה יותר חזק. זה לא משהו שהחלטתי עליו בזמן הצילומים או העריכה, אלא משהו שכיוונתיו אליו עוד בשלב התסריט".
הסרט מחוספס וקשה רוב הזמן, אבל יש בו גם רגעים פיוטיים.
"גם זה משהו שכיוונתי אליו. הסתירה בין היופי לאלימות הכרחית מבחינתי, כי כשאתה מראה משהו יפה אבל מיד לאחר מכן חושף את הכיעור שמסתתר מאחוריו, זה הופך את העולם שאתה מתאר לאכזרי הרבה יותר".
שניים מהסרטים הכי טובים שראיתי בשנים האחרונות היו של יוצרים מקסיקאים צעירים - הסרט שלך, ו"אחרי לוסיה" של מישל פרנקו, שהוצג בקאן ב-2012. מאיפה באה הפריחה הזו?
"מכל מיני סיבות. בגלל חוקים חדשים במקסיקו שמעניקים יותר מימון לסרטים ובגלל שהטכנולוגיה מאפשרת ליצור אותם יותר בקלות, אבל בעיקר בגלל המצוקה החברתית המתגברת במדינה. זה בלתי נמנע: זמנים קשים תמיד מולידים פריחה אמנותית".
