עורכי מוזיקה, עיתונאים, ראפרים, אימהות, דודות, תינוקות וריהאנה כולם אוהבים את דרייק. הוא היהודי הקסום שכבר כמה שנים מרומם את הנפש באופן קונסיסטנטי וגלובלי, עם להיטי בילבורד ענקיים כמו "Hotline Bling" ו-"One Dance". ואם אתם מחוץ למעגל החיובי הזה, תתקשרו 1-800-נון-קונפורמיסטים ואל תקדישו זמן ל"Views", האלבום האחרון שחותם על היישות הפלורליסטית והחד פעמית שלו, זאת שגם הביאה לאחדות דעים נדירה והצליחה לקרב בין תרבויות. בהרבה מובנים, זאת המורשת של דרייק. להיות מהנה, טוב וקצת שובב, וכל זה בתדרים נמוכים, מלודיות/ביטים רומנטיים ומורכבות מילולית שמתחילה ונגמרת בהודעת סמס. הוא לא אקסצנטרי וטווסי כמו קניה, הוא לא סוחב על גבו היסטוריה שחורה ומפוארת כמו קנדריק וגם לא נראה שהוא סובל מאישיות היפר-נרקיסיסטית כמו מרבית הקולגות שלו. דרייק הוא הראפר/כוכב פופ הכי חביב בשכונה, ולפחות ברמה העסקית הוא מכיר את עצמו ואת הדרך הכי יעילה לנצח את השוק.
"More Life" שיצא בסוף השבוע האחרון הוא תוצר עסקי מושלם של היישות המתוארת של דרייק. על פניו הוא נראה כמו פרויקט שאמור לפוצץ את הדמות השטוחה שיצר לעצמו, ועל ידי כך לפצות על הפער האמנותי טריק יח"צני שעובד לפחות עד רגע ההאזנה; העטיפה עליה מופיע אביו מהדהדת כמו מניפסט אישי, מהקרביים. כמות הטראקים (22 שנפרשים על גבי 81 דקות) נדמית כמו קריאת תיגר ומעידה על הצורך לחפור עמוק יותר, להיחבט ולהיחשף. וכמובן, הבחירה לקרוא ל-"More Life" "פלייליסט". לא אלבום, לא מיקסטייפ. ומה זה פלייליסט אם לא אסופה של שירים שאין בה בהכרח נרטיביות או קונקרטיות? דרייק משתמש בפורמט שאין לנו הרבה מושג עליו מלבד זה המילולי וגם כאן פוגע ומהדק את החגורה על יצר הסקרנות. זאת בחירה רטורית-עסקית, ורק בדיעבד מתגלה כסמנטיקה זולה של יחצנים, הסוואה לכך שמדובר באלבום שאריות שאינו שונה בדבר מאוסף בי-סיידים.
כשמנגנים את ה"פלייליסט" ומבינים שזאת בחירה אסתטית בלבד, "More Life" הופך למרגיז. איזה מסר הוא מנסה להעביר? שיש באמתחתו "The Life of Pablo" מייסר ותודעתי? שחומרי הגלם המלוטשים בקושי הם-הם הדבר האמיתי, נושאים בתוכם רבדים שלא ראינו קודם לכן? איך כל זה מסתדר עם העובדה שהמוזיקה פשוט לא משהו? יש לה "וייב", היא מהנה כמו החומרים הקודמים שלו, אפילו "רצינית" מעת לעת אבל היא בעיקר פסיבית, עונה על דרישה שקטה של קהל לאמנות בלתי מזיקה, מוזיקת רקע, בוודאי לא כזאת שמדממת אמת או תובנות גדולות. יותר מהכל, דרייק עדיין מתעקש להעביר מסרים דרך הדאנסהול הלבן כשלג שלו אחד הניסיונות היותר מובהקים להביא מוזיקה אתנית אל הפופ, אבל לעשות זאת תוך רידוד וניטרול העומקים התרבותיים שלה. זה אמנם נעים ורקיד, ויש אפילו ניסיון לחקות את "Hotline Bling" של עצמו ב-"Passionfruit" המונוטוני יותר, אך זה לא מפצה על כל מה שחלול וריקני בפרויקט הזה.
למרות זאת, יש ב-"More Life" כמה רעיונות שהבשילו קצת יותר מהאחרים, כמו "Free Smoke" שפותח את האלבום, וכולל עוד שורה על סמס ששלח כשהיה שיכור (הפעם לג'יי לו); "4422", בו הוא מארח את סמפה הבריטי, שמאפיל על הארנ'בי היבשושי ששולט בכמה מהטראקים (וזו נקודה לזכותו של דרייק); ב-"Skepta Interlude" הוא מארח כוכב בריטי נוסף, סקפטה, בקטע קצת יותר מאתגר (לצד קלישאות מילוליות כמו "אני נבל מזוין"); ב-"Glow" הוא מארח את קניה שנותן את כל כולו וזורח מעל דרייק, אבל השיר לא מתבלט כשיתוף הפעולה שרבים ציפו לו. דווקא ב-"KMT" עם גיגס, הראפ של דרייק אינטנסיבי ומעורר עניין, דבר שחוזר על עצמו גם ב-"Can't Have Everything".
האירוחים הרבים מצילים את דרייק מעצמו, אבל גם פוגעים בו קשות. ה"פלייליסט" אמור לשאת איזו אנרגיה מתחרה על הפורמטים הישנים יותר דווקא בזכות האמנים שמצטרפים אליו, אלא שהוא עצמו הופך לשקוף. בקושי מרגישים אותו, ועוד יותר בטראקים שזכו להפקה פושרת (כמו למשל "Lose You"). דרייק כמעט לא קיים בפלייליסט ובעצם הופך את "More Life" למדריך השלם לאיך לא לעשות אלבום בי-סיידים. הפרויקט הזה לא טוב כמכלול והטראקים לא מספיק טובים כאינדיבידואליים, עם חריגות קלות.
ואולי זאת רק דריסת רגל בזמן, שנועדה לשרת את הסיומת האסטרטגית שסוגרת את הפלייליסט ואת "Do Not Disturb", בה הוא מצהיר: "הם אומרים שאני צריך להשתקם / אולי חזרה לחיים הרגילים תגרום לי להירגע / אשוב ב-2018 לתת לכם את הסיכום". אבל מישהו באמת קונה את הטיזינג הזה שוב?
