פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הפוך על הפוך: אריק ברמן מוסיף להיות מאוד מוכשר ומאוד מעצבן

      למרות שעברו כבר כמה שנים מאז האלבום הקודם של אריק ברמן, בעצם שום דבר לא ממש השתנה. הוא מצליח להיות מאוד מוכשר ומאוד מעצבן בה בעת. בנוסף: האולטראס מביאים כמה שירים כיפים בתוך אלבום הומוגני מדי

      הפוך על הפוך: אריק ברמן מוסיף להיות מאוד מוכשר ומאוד מעצבן
      צילום: דייב שחר עריכה: נטלי זברו

      עמוק לתוך האלבום החדש של אריק ברמן מתחדדת ההבנה שלמרות שעברו כבר כמה שנים מאז האלבום הקודם שלו, בעצם שום דבר לא ממש השתנה: ראשית, ברמן עדיין מוכשר בכמה רמות מעל רוב המיינסטרים הישראלי מבחינת כתיבה, ביצוע, כריזמה ובכלל, ושנית, הוא כותב דמות שמתנהגת כמו מניאק. החיבור בין שתי התופעות האלה מציב אותו בלימבו מסוים - הוא מתחכם מדי בשביל הפופ הישראלי, ולא נוח להזדהות בשביל מי שמחפש יוצר להתרגש ממנו באמת. מתסכל בשביל אלבום שבסך הכל עשוי לא רע בכלל.

      "אהבה ואלוהים אחרים", בהפקה של תמר אייזנמן, מציג במידה רבה את אותו המרשם של ברמן מהאלבומים הקודמים - קצת פורקן, קצת חום, קצת אהבה. הוא נפתח טוב: "החיים" הוא התחלה מרשימה לאלבום, בזכות יומרנותה - מדובר ברצועה של שמונה דקות - ובזכות העובדה שמדובר בכניסה אינטימית בסך הכל, שמזמינה את האוזן ולא משתלטת עליה. מיד אחר כך - הלהיט "התמונה הגדולה" - שיר שמייצג מצוין את האמן שברמן אמור וצריך להיות: גבר שמחפש את עצמו, אבוד בין שאלות גדולות וחיים שמבטיחים יותר מדי לבין מציאות מתסכלת. יש כאן עוד כמה שירים שמתכתבים עם הרגעים היפים יותר של ברמן כיוצר, שירים כמו "יום חדש נפלא" או "הסיגריה האחרונה" מהאלבומים הקודמים, שנקיים יותר מהתחכמויות ונהנים מיותר אנושיות, פחות מהדמות שברמן אוהב להציג. בתוך הקטגוריה הזאת נציין את "אני לבד אבא", אבל גם "חיל ובהלה" ו"איך אני מעז לפחד" שמפתיע בהפקה שלו.

      הבעיה היא שמדי פעם מתחיל לצוץ ברמן בשתי התגלויותיו המרגיזות להחריד והמוכרות להפליא: הביקורת החברתית השטחית, וההעלבה המעורבת בניים דרופינג שאין בה שום חינניות. ברמן אף פעם לא פחד ממש לבקר את החברה, ובכל זאת "אהבה ואלוהים אחרים" הוא ממש אלבום פוליטי במונחים שלו. שלושה-ארבעה שירים עוסקים במחאה באופן ישיר ואפילו בוטה, וצריך להגיד שזה בוודאי חריג ומרשים במדינת הזמרים הפחדנים, ועל זה כל הכבוד. אני מכבד את ברמן על שירים כמו "הלא כלום" ("חושבים שאנחנו לא נשים לב - הם צודקים / נמתח את הכומתה וניעלב - הם צודקים / חושבים שהשכל הוא האויב / שבמערה לא נתערב / חושבים שאנחנו נתאהב בלא-כלום"), או "למה את למטה" ("תרגיל של פיקוד העורף - הכן קברך לחורף"), אבל לפעמים הביקורת הזאת נשארת בגדר טיעון לא רציני. כך למשל בשיר כמו "איפה המצלמה שלי", כביכול ביקורת על השיח השטחי, הניכור, והצביעות הפוליטית. למעשה, מדובר בכתיבה עצלה להדהים, וולגרית למדי, שרוכבת על גבי אגו טריפ. תשפטו בעצמכם בית כזה: "לא שוחט פרות, כן תולה דגים / על כל אחד שלנו, אלף הרוגים / סאמר סייל בדכאו, לא מהשטחים / לא עושה עירום, לא בכל מחיר / לא למריחואנה, כן לגלגל תפילין / הילד אפליקציה? נדחוף לו ריטלין / כן שמלות קצרות, לא ליצרים / יותר מתלוננות, שאיפה הגברים? / לא יודעים לשאול, לא עובדים זרים / צדק, שוויון ודמוקרטיה לגזע הארי". זה לא ביקורת מימין ולא ביקורת משמאל וגם לא מהמרכז הקיצוני, זה סתם טעם רע.

      אבל זה עוד לא מרשים כמו ברמן המעליב, שבעיניו אין דבר יותר עלוב ממערכות יחסים מודרניות, שהמין שהוא מתאר פתטי או משפיל, והנשים בהתאם. כאלה היו "המתוקות האחרונות", זאת ש"כל השאר בטח עשו אותה בעמידה" מ"מה עוד ביקשת", זאת שהיא טעם נרכש כמו האנאלי בשיר ההוא. כאן מככבת אחת אחרת, בשיר אופייני להכאיב: "אסתטיקה סובייקטיבית בראי המאה ה-21 (את לא מספיק יפה)", מחווה גרועה מאוד ל-"Fifty Ways to Leave Your Lover" של פול סיימון, ובמקום זה אלף ואחד דרכים להגיד "את לא מספיק יפה". על הדרך, כמו שאפשר להבין מהכותרת, הוא לועג לשיח פלצני בהפוך על הפוך. "אני יודע, זה שטחי, ולא רגיש ואנוכי / אני גם כן לא אוהב את זה / מה באמת נראה לך, שאני רוצה להיות כזה?". הוא מתנצל בסוף, וזה מזכיר לי את הריאיונות שלו שבו הוא מסביר שהוא אדם אחר מהדמות שהוא כותב, ופה בעצם מזוקקת הבעיה. "אהבה ואלוהים אחרים" הוא אלבום מהנה מוזיקלית, ברמן הוא כותב ומבצע מוכשר, זה פשוט חבל שבכישרון שקיבל הוא בוחר להציג את עצמו דווקא באופן כל כך מכוער.

      האולטראס - "איזה לילה הולך להיות"

      האולטראס הם אלי פרץ ודן ברטוב, צמד היפ הופ מבית הלייבל תאקט של סאבלימינל, שכבר כמה שנים סולל בנחישות את הדרך לתהילה. הפריצה הגדולה הגיעה עכשיו, עם "מסיבה בחיפה", להיט הענק של השניים יחד עם איתי לוי והדי.ג'יי. אילון מתנה, שהפך לאחד השירים הכי מושמעים בשנה החולפת והשיר הכי מרים של הזמן האחרון שלא חתומים עליו סטטיק ובן אל תבורי. "מסיבה בחיפה", בצדק מוחלט, הוא להיט פופ שעונה באופן מושלם למה שהאוזן הישראלית אוהבת בהיפ הופ שלה: שיר מסיבה בקצב רגוע, גיבור תקיף אבל פגיע, ופזמון מסתלסל זה תמיד טוב. אין ספק שדווקא המקומיות שלו, הבחירה שלו בחיפה כמרכז התרחשות, הופכת אותו גם לכיפי. פרץ וברטוב שניהם מגישים מוכשרים, ויודעים לשלב יפה בין שמח לעצוב, בין מסיבה ודיכאון.

      השניים האלה מוכשרים מאוד, אבל "איזה לילה הולך להיות" הולך עם הנוסחה הזאת עד הסוף, וכמעט כל אחד מהשירים כאן עונה על הדרישות האלו באופן זהה, כשבעיקר הסגנונות של הפזמונים משתנים - קצת לטיני, קצת פופ, קצת עוד מאותו דבר. "בא לי" הפותח מעולה, ו"תלויה באוויר" גם כן מוצלח מאוד, אבל אלה מתבלטים על רקע דמיון מדהים בין השירים. וככל שהשירים כיפיים, עוד לפני סוף האלבום החשק הולך לאיבוד בדרך. ויש עוד עניין: הקצב הוא מסיבה, והשירים רציניים נורא (וגם, מה לעשות, מלאים בקלישאות). תמיד דרמה מוגזמת, ובדרך כלל כמעט ללא הומור ("בא לי שנריב כי אני אוהב את הסליחה"). כשגם הרצינות הזאת חוזרת על עצמה בסופו של דבר, זה מאבד מהאמינות של השניים. מתחשק לצעוק תקלילו, ובעיקר תגוונו. אבל מצד שני, לאור ההצלחה הבלתי ניתנת להכחשה של הצמד, אפשר להבין שמה מדבר אל הישראלים, זה באס עם שכפולים.