התצוגה הכנועה של נבחרת ישראל מול ספרד במוקדמות המונדיאל וכל האירועים סביבה, הבהירו שוב מה עגום מעמדו של הספורט הישראלי. לכן, גם אם יש כאן תקציבים לכך ומספיק קולנועניות וקולנוענים מוכשרים שיעשו זאת, אין היגיון ליצור פה סדרה סטייל "30 על 30" המופתית של ESPN, העוסקת בסיפורים מאחורי גדולי הספורטאים והספורטאיות בארצות הברית. עם כל הכבוד, חוויות מהליגה השנייה בסקוטלנד לא יביאו אוסקר.
אך היוצרים המקומיים בכל זאת לא מתייאשים, ומתעקשים לעשות סרטי ספורט גם במקום שאין בו כל כך ספורט. הטקטיקה שלהם: במקום להפנות את הזרקור למגרש, הם מסובבים את המצלמה לאוהדים ומתמקדים בהם.
וכך, לאחר "טהורה לעד", "למות או לכבוש את ההר" ויצירות טריות נוספות בנושא, שידר ערוץ הספורט ביום שישי האחרון את הפרק הראשון של "אהבת חיי", סדרה חדשה בה מתחקים שאנן סטריט, אבידע לבני ורון עמיקם אחר אחד הטרנדים הלוהטים של הכדורגל העולמי בכלל וישראל בפרט קבוצות אוהדים, בהן השרופים מהטריבונה יורדים מהיציע ולוקחים לידיהם שותפות חלקית או מלאה בניהולה של אהבת חייהם.
למרות הרוח האופטימית המנשבת בקרב האוהדים-מנהלים הללו, אותן קבוצות הוקמו בדרך כלל בנסיבות עגומות: מכבי קביליו יפו קמה לאחר שמכבי יפו האגדית קרסה בשל ניהול כושל; בית"ר נורדיה ירושלים נוסדה כקונטרה למה שחסידיה ראו כהשתלטות הקומץ הגזעני על בית"ר ירושלים; הפועל רובי שפירא באה לאוויר העולם כהתנגדות לצורת הניהול של יואב כץ, בעלי הפועל חיפה; ומכבי עירוני אשדוד נולדה בעקבות הזעם על האיחוד שכפתה העירייה בין שתי היריבות העירוניות הוותיקות, הפועל ומכבי (ויש כמובן גם את הפועל קטמון, אבל לפחות בשני הפרקים בהם צפיתי, היא לא מוזכרת).
נסיבות ההיווצרות של הקבוצות הללו הן כמובן הזדמנות פז ללמד קטגוריה על תרבות הספורט הישראלית. מה שקרה למכבי יפו, בית"ר ירושלים, הפועל חיפה ומכבי אשדוד הרי טומן בחובו את כל הרעות החולות שלו, מבעלים שאין להם מושג בניהול ספורטיבי וטובת הקבוצה היא הדבר האחרון שמעניין אותם ועד אוהדים שגם להם לא ממש אכפת מכדורגל והם משתמשים במגרשים בעיקר כאמצעי כדי להפיץ את שנאתם לאחר.
אך "אהבת חיי" בוחר לא להתעסק בכל זה. אמנם יוצרי הסדרה צילמו אותה עוד השנה, תקופה בה הכדורגל הישראלי הידרדר עוד קצת והרים לה להנחתה כדי שתבעט בגוויה המתה שלו, ובכל זאת שאנן סטריט ושותפיו בוחרים להימנע מן המהלך הקל והמובן מאליו. תחת זאת, הם מחפשים את האור בקצה המנהרה הארוכה שמובילה את השחקנים למגרש.
אולי זה בגלל שהסדרה משודרת בערוץ הספורט, ואין לו אינטרס לכרות את העץ עליו הוא יושב ולייבש לאוהדים את טיפת החשק האחרונה שעוד נותרה להם. אך ייתכן שהדבר נובע מסיבות טהורות יותר: יוצרי "אהבת חיי" באמת ובתמים מאוהבים בכדורגל הישראלי, לפחות כפי שהיה פעם. הם לא באו לעשות עליו סיבוב, להשתמש בו כדי למצוא סיפור טוב ואז לעבור לנושא הבא; הם גם לא באו לתפוס עליו טרמפ, ולהיעזר בו כדי לקדם כל מיני אג'נדות אחרות שיש להם.
אין ל"אהבת חיי" יומרות "להציב מראה בפני החברה הישראלית" וכל אותם משפטים שיוצרי דוקו ספורטיביים אוהבים לנפנף בהם. כל מטרתם היא להעביר לנו מן האהבה שלהם ושל אוהדי הקבוצות, ובכך הם מצליחים.
בזכות הגישה הזו, ההתמקדות הפרטנית והמעמיקה בפועלם היומיומי של האוהדים-בעלים, הכישרון של היוצרים והקסם האישי הנינוח של סטריט, המשמש על תקן קפטן-מנחה-מראיין, מצליחה "אהבת חיי" לייצר לא מעט רגעים יפים בשני הפרקים הראשונים: ישיבת הנהלה של ראשי קבוצות, בה אחד מהם מוותר על החליפה או החולצה המכופתרת ויושב סביב השולחן בגופייה; נסיעה משותפת של אוהדי רובי שפירא במהלכה הם מזמרים יחדיו את "ערב עירוני" של יוסי בנאי; וכמובן המשחקים עצמם, על כל האמוציות שיש בהם מרגש במיוחד לראות את חגיגות הניצחון של משה פריינטה, מראשי מכבי קביליו, שלמרבה הצער הלך לעולמו לאחר תום הצילומים.
יכולתה של "אהבת חיי" לעורר רגש בצופים אינה מובנת מאליה. לא רק מפני שפסחה על האפשרות לדוש מחדש בסחורה אטרקטיבית מהסוג של בית"ר ירושלים, אלא גם בגלל שביכרה להתעסק בחומרי גלם הרבה פחות מזמינים על פניו. הרי אף אחת מן הקבוצות שמככבות כאן אינה סיפור סינדרלה מכבי קביליו, למשל, תקועה בליגה א' כבר שבע שנים, והעלייה לא נראית באופק, וגם שאר הקבוצות מתקדמות בקצב מתון, ואפילו אין להן איזה הישג הירואי בגביע להתגאות בו.
"אהבת חיי", אם כך, מצליחה למצוא תכלית בתחתית, בלי שום קיצורי דרך. סוד כוחה טמון בכך שיוצריה מבינים כי מבחינת הגיבורים שלה, קרב אמצע טבלה בליגה ב' דרום מסעיר לא פחות מאשר עוד משחק נוק-אאוט בליגת האלופות שהשופט קימבן לטובת ברצלונה. הם מזדהים לחלוטין עם התפיסה הזו, בלי טיפה של פטרונות, התחנחנות או העמדת פנים, ומתוך ההזדהות המוחלטת הזו, משכילים להדביק גם את הצופים בטירוף.
כהמחשה לאפקטיביות של הסדרה, מיד בתום הצפייה, רצתי לבדוק מה עשו הקבוצות המתוארות בה בסוף השבוע האחרון. בית"ר נורדיה, אגב, יצאה עם נקודה חשובה מהמשחק בקריית-מלאכי. אולי בכל זאת תצליח בעוד כמה שנים להגיע אל ליגת העל ולהשלים המעגל, והאוהדים שנטשו את טדי בגלל האירועים המתוארים ב"טהורה לעד", יפגשו את בית"ר ירושלים לדרבי היסטורי. אם זה יקרה, שאנן סטריט והמצלמות שלו לבטח יהיו שם.
ארבעת פרקי "אהבת חיי" משודרים מדי שישי ב-18:30 בערוץ הספורט (ערוץ 55).
