באמצע שנות ה-20 לחייה מצאה את עצמה שרה נוביץ' עם הרבה כעס. נצר למהגרים קרואטים, נוביץ' ניסתה לברר מי מהסובבים אותה מכיר את מלחמות יוגוסלביה. היא גילתה שאיש לא מתעניין בקרבות שגבו מאות אלפי קורבנות. ב-1991, כשהייתה בת 4, זה החל ולא הפסיק במשך כמעט עשור שלם. התשובה ששמעה הייתה: "ידענו שהייתה מלחמה בבוסניה, אבל לא הכרנו את החלק הזה של המלחמה". ומה בכלל ידעו על בוסניה? "האמריקאים הכירו את השם 'סרייבו' רק משום שהייתה שם אולימפיאדת חורף ב-1984", היא מתקוממת, "רציתי שאנשים לא יכירו את ההיסטוריה רק על בסיס ההתערבות או אי-ההתערבות של ארצות הברית באירועים בעולם. העובדה שהרוב לא ידעו כלום היא שנתנה לי מוטיבציה לכתוב את הספר".
הספר שאותו כתבה נוביץ' הוא "ילדה בימי מלחמה", שראה אור ב-2015 בהוצאת "רנדום האוס" וכעת תורגם לעברית על ידי דנה אלעזר-הלוי. במרכזו עומדת ילדה בת 10, אנה יוריץ'. כמו כל ילדה בגילה, היא משחקת ברחובותיה של זגרב בירת קרואטיה בלי להבין את משמעויות החיים. לפתע פורצת המלחמה עם סרביה, השעשועים הרגילים מתחלפים בבריחות למקלטים ובירי ברחובות. עשר שנים מאוחר יותר, אנה היא סטודנטית שמתגוררת בניו ג'רזי. הצלקות אינן מניחות לה, במיוחד השאלות שלא נפתרו. היא חוזרת לעברה ומחליטה לחקור את מה שנשאר ממנו ובעיקר את מה שלא.
בעיניי, הספר הזה הוא אחד מרומני המלחמה הטובים ביותר שראו אור בשנים האחרונות, אף על פי שאינו אוטוביוגרפי. נוביץ' לא נולדה בקרואטיה אלא בארצות הברית, ואת התחקיר שלה על המלחמה עשתה הרבה לאחר שהפסקת האש הושגה. "הפעם הראשונה שביקרתי בקרואטיה הייתה כתלמידת תיכון", היא מודה בשיחה עם וואלה! תרבות, "לא חשבתי אז שזה יהיה 'טיול מחקרי', אבל אנשים דיברו אתי כל הזמן על התקופה ההיא ולימים זה השפיע על ההחלטה לכתוב. מאז חזרתי לשם פעם או פעמיים בשנה, ובכל פעם אני מתרגשת מחדש".
המוטיבציה הובילה את נוביץ' לספר יפהפה ומרגש, ששופך אור על אחד הפרקים המדממים ביותר בתולדות יוגוסלביה. התיאורים של נוביץ' אמינים ומייצרים תחושה שדמותה של אנה אכן הייתה אמיתית. אף על פי שזה לא ממש נכון, נוביץ' טוענת שבמובן מסוים אנה אכן קיימת: "כמו כל הדמויות בספר, גם זו של אנה בדויה, אבל בכולן יש חוויות של אנשים אמיתיים. אז כן, הוספתי סיטואציות כמו 'המשחק' שאבא של אנה משחק איתה (אחד הקטעים העוצמתיים ברומן, ד.ר.), אבל התופעות שעליהן מדובר היו קיימות. היו גם היו קברי אחים במלחמה הזאת".
כשנוביץ' מדברת על קברי אחים, לנו מבזיקה בראש השואה. אנחנו לא לבד, גם נוביץ'/אנה עשתה את החיבור הזה. "קרואטיה הייתה אז בצד הלא נכון של ההיסטוריה", כתבה בספר, "ממשלת בובות של הגרמנים והאיטלקים והרגה די חפים מפשע משל עצמה. את זה שנאתי יותר מכל, את העובדה שהזעם שלי לא היה יכול להיות קדוש על רקע עבר מפוקפק כל כך". בעוד זוועות מלחמת העולם השנייה עדיין מתחזקות את דפי ההיסטוריה, מלחמות יוגוסלביה, שחלו בזמננו ממש, נשכחו מהתודעה.
כישראלים, בחרנו כמו כולם להישאר בחוץ. היו לנו את הצרות שלנו, את הדימומים שלנו - מלחמת המפרץ, פיגועי אוטובוסים, רצח רבין, "ענבי זעם" בלבנון. למי מלבד איתי אנגל, שהחל את דרכו העיתונאית העשירה תחת מטחים בזמן כיבוש ווקובאר הקרואטית בידי הסרבים, היה ראש לדעת וללמוד בכלל על המלחמה הזאת? אלא שהג'ונגל שבו אנחנו נמצאים דומה בהרבה מובנים למבוך הבוסני-סרבו-קרואטי. "גם הסכסוכים ביוגוסלביה היו שורשיים והחלו בזמנים מאוד רחוקים בהיסטוריה", אומרת נוביץ', "דיברתי עם יהודים ומוסלמים פה, והיה מעניין בעיניי לגלות את הזוויות השונות כל כך שלהם לסכסוך. הספר תורגם ל-13 שפות, בהן פרסית, ערבית ועברית, ובכל אחת מהתרבויות הללו התחושה היא שהחוויה של אנה דומה לזו של בני עמה". היא מוסיפה כי אשתקד הוזמנה לקרוא מספרה ב"מרכז אנה פרנק" בניו יורק. כנראה שמאפייני הרומן, כמו גם שמה של הגיבורה, הקנו לה כרטיס כניסה ללב היהודי.
באחת הסיטואציות בספר מספרת אנה, כשהיא כבת בת ה-20, על מפגש בסאבוויי עם זוג שזיהה כי היא מבינה את שפתם. הם שאלו האם היא סרבית והיא ענתה שקרואטית. "הבחור הושיט ידו ולחצנו ידיים. העברנו כמה דקות בהפגנה נואשת של ידידותיות, וירדתי בתחנה הבאה, שלא הייתה התחנה שלי. שום דבר טוב לא יצא מזה; הם נראו נבוכים, ואני איחרתי לשיעור". האירוע הזה מזכיר גם מפגשים שלנו, כישראלים, עם סורים, פלסטינים, איראנים, לבנונים ואחרים במדינות נייטרליות. "יש פה תסביך", מסבירה נוביץ', "כשיריבים ותיקים נפגשים מחוץ לארצם, נוצרת דואליות. מצד אחד, המתח והאשמה עדיין נוכחים, אבל יש גם תחושה של קרבה בגלל השפה המשותפת. כשאני מגיעה לזגרב אני מרגישה שנפלתי בין הפטיש לסדן. מצד אחד, קרואטית בנשמתי ומבינה את השפה, ומצד שני אני עדיין אמריקאית מבטן ומלידה. בגלל זה עיצבתי את הדמות של אנה ככזאת".
הדואליות והבלבול יצרו מראית עין של ספר מפויס, על אף תיאורי המלחמה הקשים. נוביץ' דווקא בוחרת שלא לברוח למקום של המפשרת ומסכימה רק חלקית. "מפתיע אותי שהרגשת שהנימה מפויסת", היא אומרת, "רוב האנשים שאיתם דיברתי חושבים שנקטתי בעמדה חד-צדדית. הסיבה העיקרית היא היותה של אנה בת 10, היא הרי ילדה קרואטית שלא מבינה את הסיבות לקונפליקט. רק אחר כך, כשהיא גדלה, היא יודעת שבסופו של דבר אשמה של צד אחד אינה מעידה על חפותו של הצד האחר. אני חושבת שעבורי לפחות, הייתי צריכה להתעמת עם הכעס האישי שלי מול העובדה שבמלחמה, גם בזאת, אף אחד לא צודק".
"ילדה בימי מלחמה" / שרה נוביץ'. 251 עמודים, הוצאת מטר/ תרגום: דנה אלעזר-הלוי.