במקום בו אתם רואים מחלפים, קן לואץ' רואה מובטלים. מאז החל ליצור קולנוע בשנות השישים, מקפיד הבמאי לעסוק בסוגיות ובמצוקות כלכליות-חברתיות, ופעם אחר פעם טורח להפנות את הזרקורים לחצר האחורית של בריטניה. הקולנוען יוצר בקצב של סרט חדש אחד כל שנתיים, ואף פעם לא עצר להתרענן עם מיוזיקל תקופתי קליל או משהו בסגנון. תחת זאת, המשיך להפשיל שרוולים ולגעת בנושאים שרבים מתרחקים מהם.
להתמדה הזו יש מחיר, שכן נהוג לטעון בלעג כי לואץ' "תמיד עושה את אותו סרט". כהוכחה נוספת לכך, מגיע "אני דניאל בלייק", סרטו החדש שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע האחרון, כמעט שנה לאחר שזכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן. תקציר העלילה שלו נשמע כמו תוכנית לקט של כל התסריטים הקודמים בקריירה של הבמאי הוותיק: סיפורו של מובטל תושב ניוקאסל, אלמן בשנות החמישים לחייו שבשמו נקראת הדרמה הזו, המתחבר לאם חד-הורית צעירה בשם קייטי ויוצא יחד עמה למאבק באטימות של שירותי הרווחה.
המלעיזים יטענו שהיוצר הפורה מחמם שאריות במיקרוגל, אך הטענה הזו שגויה וצבועה בעיני. קודם כל, איך אפשר להתלונן ללא הרף כי הקולנוע בימינו מייצר רק הפקות ילדותיות, אסקפיסטיות ושטחיות, ואז לפסול סרט בוגר שלא מהסס להביט למציאות בעיניים, רק בגלל שהוא דומה ליצירות קודמות של אותו במאי. אז מה אם לואץ' עשה פעם דרמה על מובטל, זה אומר כי מכאן והלאה היה עליו לעסוק אך ורק בעשירי ניוקאסל, אפילו שאחוזי האבטלה באזור הם הגרועים באנגליה וגבוהים באופן כללי (7.4 אחוזים)? איך אפשר לצפות ממנו לנטוש את השליחות החברתית שלו דווקא בתקופה כה טעונה? בהתחשב בכך שהפיק את הפרויקט הזה בשנה הסוערת, בסופה אזרחי בריטניה קיבלו את ההחלטה הדרמטית להתגרש מן האיחוד האירופאי, רק טבעי כי התוצאה תהיה דרמה כמו "אני דניאל בלייק".
לא פחות חשוב מכך, גם אין ממש בטענה שלואץ' תמיד יוצר "בדיוק" אותו סרט. כל תקופה בהיסטוריה אומללה בדרכה שלה, והבמאי הבריטי, יחד עם התסריטאי הקבוע שלו פול לוורטי, שם את האצבע על הדופק ומתייחס לאתגרים החדשים שמזמן המשבר הנוכחי.
וכך, למשל, חלק מרכזי בעלילת "אני דניאל בלייק" מתאר כיצד הטכנוגיליזציה של שירותי הרווחה הפכה את החיים בלתי נסבלים לאנשים כמו גיבור הסרט, שאינם יודעים איך להפעיל מחשב וזה, מן הסתם, ממד שלא היה קיים בעבודות שלואץ' ביים בשנות השישים. חוסר היכולת של האלמן המובטל להתמודד עם הפעולות האלקטרוניות הנדרשות ממנו כדי לקבל את זכויותיו יוצר את הסיטואציה התסריטאית המפגישה אותו עם האם החד-הורית, והיא גם שמספקת לדרמה הזו לא מעט אתנחתאות קומיות.
נקודה זו מובילה אותנו לדעה קדומה מוטעית נוספת שיש לגבי לואץ': הסטיגמה שהסרטים שלו קודרים ומדכאים, ובמילים אחרות שהוא מראשי תעשיית הדכדוך. אז נכון, הקולנוע שלו עוסק בפקקים ולא ברכבות ובגשרים, ועדיין בדרך כלל יש בו יותר קסם ואופטימיות מאשר בכל קומדיה הוליוודית עם חיות מדברות. כך הדבר גם בסרט זה, השופע הומור קריר ומריר אמנם, אבל עדיין הומור, ודייב ג'ונס, המגלם את דניאל בלייק, מיטיב להשתמש בעבר שלו כקומיקאי כדי לחדד את הצד הקומי והחינני של הדרמה.
תצוגת המשחק של ג'ונס חדה ומדויקת, וכך גם זו של היילי סקוואיירס, המגלמת את שותפתו למאבק. הודות למלאכתם ולעבודות הכתיבה והבימוי כאן, הדמויות הפשוטות לכאורה הללו זוכות לאפיון, לעומק ולניואנסים, ואלה קיימים גם בממדים אחרים של הסרט. המבטא של קייטי, למשל, שונה מזה של דניאל, כיוון שהגיעה מאזור אחר, וההקפדה והירידה לעובי הקורה נמשכים גם בתחומים אחרים. בשלב מסוים, למשל, מדברות כמה מן הדמויות על כדורגל, והשם שהן מזכירות אינו של מסי, ווין רוני או אחד הכוכבים הגדולים דווקא, אלא של צ'רלי אדם, המשחק בסטוק סיטי משיפולי הטבלה וכמובן מעולם לא זכה קודם לכן לאזכור קולנועי. ככה זה: לואץ' אף פעם לא מחפש את המובן מאליו.
בהמשך לכך, כשהגיבור האלמן משמיע את מה שהיה הקטע המוזיקלי האהוב על אשתו המנוחה, זו לא יצירה שחוקה וצפויה, אלא מוזיקה לא מוכרת שהיא הקליטה מהרדיו. הצלילים הללו חוזרים פעמיים במהלך הסרט: כשמציגים אותם לראשונה ואז, בטאץ' תסריטאי מבריק, גם ברגע השיא של "אני דניאל בלייק", שמהווה סגירת מעגל מרגשת.
המוזיקה הזו, שאשתו של האלמן כל כך אהבה, נשמעת לכאורה סתמית ובנאלית, וייתכן שבכל הקשר אחר, אכן היתה כזו. אך בקונטקסט של הסרט, לואץ' הופך אותה למרוממת רוח, וזו מטאפורה הולמת לחייהם של גיבורי "אני דניאל בלייק": לכאורה הם פשוטים ודלים, אפילו חסרי כל, אך הם יודעים למצוא בהם אור ותקווה, ביחד. תמיד ביחד.
באותה מידה שלואץ' מפגין חמלה חסרת גבולות לדמויות מן השכבות הנמוכות, כך הוא מגלה בוז לפקידי הרווחה בהם הן נלחמות. כל אחד ואחד מנציגי הממשלה מתואר כאן כנבזי, ערל אוזן ורע לב, עד כדי כך שהמקטרגים נגד הבמאי יכולים שוב להיכנס לפעולה ולטעון כיצד אפשר להגדיר את היצירה שלו כאנושית, כשהוא עושה כזו דה-המוניזציה לאנשים מן הצד השני של המתרס? התשובה האפשרית היא שהקולנוען רואה גם בפקידים כקורבנות, ובא לתאר כיצד הממסד השחית אותם וגזל מהם כל צלם אנוש, כפי שיעשה לכל מי שיבוא עמו במגע, שלא באשמתו.
אך מובן שלא כולם מקבלים את ההסבר הזה. לואץ' הוא אישיות מעוררת מחלוקת במולדתו לא פחות מאשר בארץ, בה תייגו אותו כ"עוכר ישראל" בשל הפעולות הבלתי נלאות שלו למען קידום החרם על כל יוצר או יצירה שקיבלו איזשהו מימון מן המדינה הציונית. גישתו זו, הנובעת כמובן מתוך אידיאולוגיה רחבה יותר שבזה לקפיטליזם, אימפריאליזם וכיוצא בכך, הפכה אותו לאויב הימין גם בארצו שלו. אף ש"אני דניאל בלייק" התהדר בלא מעט פרסים ושבחים, כלי התקשורת השמרניים באי הבריטי קרעו אותו לגזרים, והגדירו אותו כלא יותר מאשר מניפסט דמגוגי ושקרי נגד הממשלה.
המחנאות הזו לא באה משום מקום. לואץ' אמנם רואה הכל בשחור ולבן ודוגל בגישת ה"או שאתם איתנו או שאתם נגדנו". אין ספק, היצירה שלו אינה אמביוולנטית, והוא תופס צד. אך לכל הפחות, בניגוד לרוב הקולנוענים, שנהנים לחסות בצל החזקים, הבמאי הנחרץ לא מהסס לעמוד בצד החלשים.
ב"אני דניאל בלייק", משמיע לואץ' את קולם של אלה שמזמן כבר לא מקשיבים להם, ועושה זאת בקול צלול ומהדהד המגיע לשיא עוצמתו ברגע הנכון מכל סצנת הסיום המרגשת להפליא של הסרט, שאת הנאום הנשמע במהלכה צריך לרשום כאן על הקירות.
לואץ' מזכיר בו, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי, את מה שאמור להיות מובן מאליו: שאזרחי המדינה אינם טורח, והם ראויים לזכויות שלהם לא לצדקה, לא לחמלה, לא לטובות, לזכויות המגיעות להם מבלי שיצטרכו להתחנן למענם. "אני, דניאל בלייק" נושא את הזעקה הזו בשמו של מובטל אנגלי אחד, אבל גם בשמם של עוד מאות מיליונים לכל הפחות, ואולי אף יותר, כי כמו שצעקו כאן לאחרונה ברחובות, "היום זה הם מחר זה אנחנו". כולנו דניאל בלייק.
