אוצרות חבויים: אלבומי הפסח הקטנים שאתם חייבים להכיר

כמדי שנה בין אמצע פברואר לאפריל, כלומר לקראת פסח, יוצאים אלבומים רבים של אמנים מהשורה הראשונה - כשאמנים צעירים יותר או מבוססים פחות, או סתם כאלה שקיבלו פחות תשומת לב, נדחקים לשוליים בגלל העומס. רגע אחרי ליל הסדר, זאת הזדמנות לספר בקצרה על שלושה אלבומים שכדאי לשים אליהם לב למרות ההצפה, וגם שתי אכזבות.

אי. פי. הבכורה של הבנאי הטרי ביותר במשפחה התעכב לא מעט, מן הסתם גם בשל סיבות משפחתיות: נעם הוא בנו של הזמר מאיר בנאי, שהלך לעולמו השנה. מדובר באסופת שירים מעט בוסרית, אך למרות פער הגילאים, אי אפשר לפספס את הדמיון בין הקולות של השניים, את הניואנסים בשירה, הרוחניות המשותפת. ובכל זאת, חשוב להגיד שיש לו גם זהות מסקרנת משלו. להוציא שיר מעצבן אחד ("תל אביבית"), הפקת רוק אינטימית מגלה בארבעת השירים האחרים יוצר חכם וצנוע שנעים להקשיב לו, ובמיוחד השיר הסוגר, "קטנים", שהוא מה שאתם צריכים לשמוע כשהכל מסביב קצת לוחץ וקורא לכם לחפש קצת שקט.

הנה מישהו שאנחנו מחכים לו כבר הרבה זמן. רונן, תמיד אחת ההבטחות הכי גדולות בסביבה, מוכר ליודעי דבר מלהקת דבק ומהפרויקט המשובח "אחד חלקי אחד" משירי ערן בר גיל. בדרך היה גם אי.פי. בכורה חביב בשם "הרצל בולווארד". בשנים האחרונות פרץ דווקא מחוץ לחבורה הזאת, כדמות מפתח בהרכב "החצר האחורית" והקול מאחורי הלהיט "מענה קולי", ולאחרונה ניתן היה לשמוע אותו גם באלבום הילדים משובב הנפש "האוצר". ממש ממש משמח לראות אמן אחרי שנים של עבודה קשה ומעל עשר שנים של הקלטות זוכה להכרה, ולרונן היא מגיעה – גם כי הוא זמר מצוין, אף פעם לא דבר מובן מאליו במחוזות שלנו; גם בזכות הרוק החמים שלו, המעט נוסטלגי באופיו, שכבר הפך לסימן היכר; וגם כי הוא אף פעם לא היסס להגיד מה הוא חושב, מהימים שבהם הופיע עם הלהקה האם מהמרפסות ברוטשילד בהפגנת המיליון ועד לאלבום הנוכחי, עם הפרודיה המרתקת שלו על השיח הפוליטי המטורלל בישראל, ב"טיול". "אומרים שזה אתה" מוצלח, נעים, חכם, ובכל זאת יש עוד כמה מדרגות לעבור. אני ממש מקווה שהוא כאן כדי להישאר.

צמד הרוק הסוער והמדובר מאיה פרי ואבישג כהן רודריגז עושה הרבה רעש באזורים מאוד מסוימים, אבל כדאי גם לכם להתחיל להכיר אותן. דואו האלטרנטיב משלב אווירה אפלה ופאנקיסטית לתוך נויז ודיסטורשנים מהניינטיז, לאורך שירים קודרים וארוכים. האלבום שלהם אמנם ארוך מדי (רק 11 רצועות, אבל האורך הממוצע לשיר הוא בין 6 ל-7 דקות), והומוגני מדי, אבל אם כבר הרבה מאותו הדבר שיהיה הרבה ממשהו טוב. "Running Away into the Ocean" נפתח "Ashes", מהשירים היותר טובים באלבום – ודווקא מהשקטים – והמילים האלה הם דרך טובה לתאר את האופי של האנרגיה שמתפרצת מהשתיים.

איפה הילד – "מתוק בחשיכה"

יש משהו קצת עצוב באלבומים החדשים של איפה הילד בגלגולה הנוכחי. מי שיחזור לאלבומים מהסיבוב הראשון שלהם יגלה מחדש להקה כמעט חתרנית, ששרה על מיניות למשל כמו שאף אחד לא עשה בארץ לפני. והנה איפה הילד הנוכחיים, הלועגים לריאליטי, המתבאסים על דה וויס – כשהם שרים על הנושאים שעליהם הם שרו קודם הם נשמעים כמו דודים טרחניים, כשהם שרים על חוויות מגיל המעבר הם נשמעים, ובכן, כמו דודים טרחניים. כל הפוטנציאל המקאברי והאירוני שמציע הפזמון הראשון באלבום – "המראה מבית הקברות עוצר נשימה" – אובד לחמי רודנר וחבורתו בדרך חזרה משם אל הקיבוץ. ראיתי את איפה הילד בסיבוב ההופעות הנוכחי שלה, לפני כמה חודשים, ואפשר להתנחם בעובדה שכלהקה חיה היא עדיין מרשימה. "מתוק בחשיכה" הוא אלבום זניח – ללא שיר גדול באמת, וללא הצהרה אמנותית משמעותית – והוא לא יפגע במורשת של איפה הילד, אבל גם לא יועיל לה במיוחד.

יסמין לוי – "רק עוד לילה אחד"

לוי היא אחת הזמרות הגדולות בישראל, ויש לה קריירה מפוארת מלרוב האמנים הפועלים כאן. היא הפכה להרבה מעבר לזמרת – לשגרירה הטובה והמוכרת ביותר כיום של תרבות הלדינו. בעקבות כל אלו, ההחלטה שלה להקליט אלבום בלדות בעברית הייתה מסקרנת במיוחד. אבל לוי נפלה קורבן לכמה החלטות רעות בתהליך שהולידו אלבום חיוור מהצפוי. בראש ובראשונה, זה עניין של התאמות: הקול העוצמתי החשוב כל כך לבלדות דרמטיות המכוונות לקהל מאזיני מוזיקת עולם, לא עובד במיינסטרים של 2017, ובטח שלא בהפקה השמרנית הזאת. לוי צריכה מפיקים שיביאו את היכולות המרהיבות שלה לכאן ועכשיו, לרגע הזה, כי יש לה המון המון מה לתת. רק "היה שווה", השיר האחרון באלבום, מסגיר במעט כמה עוצמה יש ללוי כשהיא מכוונת למקום הנכון.