שש שנים של פורפליי מחושב הגיעו לקיצן. עכשיו דברו אליו כאל גוף שמיימי, עצמאי ונוגה, עם צ'וקר על הצוואר, מודעות אסתטית, קול בוגר ומילון שלם למטאפורות אפוקליפטיות. הארי סטיילס הוא לא רק השיער השופע מוואן דיירקשן, הוא רובי וויליאמס של המאה ה-21. יש לו דברים להגיד וצוות ממולח מ"קולמביה רקורדס" שיעטוף אותו במקהלה פלסטית, קלידים רפטטיביים וגיטרה מתאבלת. "למה אנחנו תמיד תקועים ובורחים מהכדורים?" הוא מייבב, מסתער על המצלתיים, ומתאר בשלושה אקורדים ופלסטו את סופה של מערכת יחסים כסוף העולם. והמלודרמה הפראית והבלתי מרוסנת הזאת, מרוקנת מהקלילות האופיינית של וואן דיירקשן, היא זו שאמורה לנתק את סטיילס מחבל הטבור של להקת האם שלו ולהביס בנוקאאוט את מי שהקדים אותו בקריירת סולו.
לבלדה של סטיילס קוראים "Sign of the Times". היא בת שבוע וקצת, אבל ההשערות הן שהאוזן המערבית עומדת להינזק מאוברדוז. יש בה רגעים פיוטיים בינוניים פחות ("אתה נראה די טוב מכאן, אבל אתה לא ממש טוב") או יותר ("אמרו לי שהסוף קרוב, אנחנו חייבים לברוח מכאן"), והיא מאמץ מרוכז ומלאכותי להפוך את סטיילס ל"אמן בוגר" בחמישה שלבים צפויים מדי, אבל גם מובנים: 1. להתקרב אל האינדי ולברוח מה-Teen פופ. 2. לגייס חמישה מוזיקאים מדושנים לטובת משימת הכתיבה וההפקה (חלקם זוכי גראמי). 3. לקרוא לסינגל על שם האלבום של פרינס מ-1987. 4. לעטוף בעטיפה מלנכולית. 5. ליצור עוד הייפ בעזרת אמנים "כבר רציניים" כמו פאדר ג'ון מיסטי (שפינק בציוץ "האלבום של הארי פאקין מדהים"). כל שלב, מן הסתם, נתמך בערימות על גבי ערימות של מזומנים כשהמטרה היא להכפיל ולשלש אותן.
אלא שהקטע הממומן הזה הוא הפתעה רעה וכמעט פארודית. במקום אמן בוגר ולהיט מקורי, קיבלנו אנטרטיינר נחמד ושיר בומבסטי שהוא לא יותר מקליפה ריקה. וזה דבר להתעכב עליו, שהרי הארי תמיד היה הדיירקשן המוכשר, המפוטם והאינטלקטואל יותר בחבורה, זה שמחכים לו בקוצר רוח. הראיות לכך מתחילות בצילומי שער שמרפררים למיק ג'אגר ונגמרות בקול ממש סבבה. יותר מזה, מישהו חכם יצר כבר לפני שנים את התחושה שרק בטעות סטיילס נקלע לתוך כוריאוגרפיה של להקת בנים, ושכל זה עומד להשתנות מיד כשזאיין יתחיל לבאס.
זה כמובן לא אומר ש"Sign of the Times" יצבור פחות מ-50 מיליון האזנות בחודש הקרוב. השיר אמנם חסר עצמות ולא מגניב, אבל גם פומפוזי, מלא בעצמו ועונה על הצרכים הנמוכים ביותר של הרדיו. מה גם שהוא לא מצליח להתיש ולדכא את הסקרנות שמעוררת האישיות הציבורית של הארי, שתמיד הייתה מקור החום והעניין של וואן דיירקשן. אבל בעולם בו זאיין מטפס לפסגות הבילבורד ושותה ממשקה האלים, סטיילס צריך קצת יותר ממרד עצל בשורשי הבויבנד. חומרים חוצי אוקיינוסים, סקסיים, אינטילגנטיים ולא מסורסים, עבשים ונוסטלגיים, למשל, יהיו התחלה טובה מאוד לקריירה עם ערך שהוא לא רק מסחרי.
ייאמר לזכות הארי והצוות שלו שאמנם מדובר בניסיון שכשל אמנותית, אבל המאמץ ניכר. 5:41 דקות לבלדה מסחרית הן לא בחירה מובנת מאליה, אלא כזאת שעוד משאירה שביב של תקווה באשר לסינגלים הבאים ואפילו לאלבום. על פניו, יש לסטיילס כל מה שצריך וסיכויים לא רעים בכלל להפוך לאחד ההוא - הטימברלייק, הוויליאמס, הקיטינג - שמתנער מהעבר כמו מעפר וזורח כסולן וכמוזיקאי מעניין. המזל הגדול: נכון לעכשיו, זאיין הוא לא סכנה אמיתית בדרך.