רהיטים ממכסה מנוע ותכשיטים מפירות: אמנות ישראלית קצת אחרת

כשאומרים "אמנות", לא מעט אנשים חושבים על דמות האמן שיושב וחושב מול הקנבס או החימר, ומיצר את מה שיגיע בסופו של דבר למוזיאונים או לגלריות, ייסגר שם או יימכר לאספנים ולחובבי אמנות. אלא שהקשת האמנותית רחבה הרבה יותר מזה, ולא מעט אמנים – גם כאן בארץ – החליטו לחצות את גבולות החלל והחומר, וללכת אחרי הלב שלהם אל התחומים הפחות מיינסטרימים. פרויקט 'Obsession' – אמנות ללא פשרות - של קרלסברג, מחבר את עולם האמנות לעולם אומנות בישול הבירה חסרת הפשרות של ג'יי סי ג'ייקובסן, ומציג אמנים שונים ואת הסיפורים שמאחוריהם עומדת הרדיפה לאיכות ללא פשרות, לתשוקה בעבודה והשאיפה לשלמות.

לקראת גיל 40 רונן וסרמן החליט להקשיב לידיים שלו, שרק ביקשו ליצור: הוא התפטר מעבודתו כמהנדס אחזקה, ונתן ללב להוביל אותו אל מגרשי הגרוטאות ולמה שהוא באמת רצה לעשות – לייצר רהיטים מחלקי מכוניות. כיום, בגיל 43, חי וסרמן בשוהם ומתפרנס בכבוד ממה שהוא באמת אוהב לעשות. החתירה לשלמות והתשוקה לייצר אמנות בעלת גימור מושלם הובילה אותו, בסופו של דבר, אל החומרים המושלמים באמת – חלקי המכוניות.

"הפח של המכוניות כל כך יפה. זה חומר מדהים בעיניי. יושבים טובי המעצבים בעולם ועובדים על כל קו וקימור, ואנחנו יכולים להשתמש בקימורים האלה, שמדויקים מאוד לעין האנושית, כדי להכניס אותם לבית ולמקומות אחרים", הוא מסביר בהתלהבות. "עברתי יום אחד ליד מגרש גרוטאות וראיתי ב.מ.וו ישנה. קניתי את החלקים בגרוש וחצי וזה שכב אצלי, עד שיום אחד התחלתי לעבוד ותוך כמה שבועות של משחקים הצלחתי לייצר תיבה כזו מדלת אחורית של ב.מ.וו. צבעתי את זה ואמרתי יאללה, אמשיך עם זה. קניתי עוד חלקים והכול המשיך כרגיל, ואז פתאום הגיעו אנשים ואמרו שזה נחמד, באו מעצבים וביקשו בנייה. ואז הבנתי שפה הכי כיף לי".

במשפחה, הוא מספר, מקבלים את השינוי באהבה גדולה. "הילדים מאוד גאים בי. לפני כן אבא היה עצבני, לחוץ, עם אחריות ומשימות, ופתאום יש אבא שיודע להקשיב ולצחוק ולהיות מפרגן ומבין. אמנות משנה את הבן אדם. הוא מקבל תפיסת חיים שהיא מאוד מקבלת אחרים ובאמת, אהבה כללית כזאת", הוא אומר.

לדבריו, "עם החומרים שלי אפשר להגיע לרמות הגימור המושלמות. להרבה אמנים יש חזון, אבל אין להם כלים. לי יש את הכלים". הוא מתקשה לבחור את הדבר הכי מיוחד שיצר, אבל מזכיר חיפושית צהובה של חלל צה"ל, שהמשפחה ביקשה ממנו לייצר ממנה רהיטים חדשים אחרי ששכבה ללא ניע כמעט עשור. "הוא היה מוזיקאי ומדריך בצופים. בניתי מהדלתות לכלי נגינה שנתרם למרכז למוזיקה שבו הוא ניגן, מהכנפיים מקום לתליית מפתחות לאחים שלו, מהתא מנוע בניתי בר, ומלוח השעונים בניתי קונסולה מודרנית עם רדיו ובלוטות', וגם שולחן איפור מהדלת. זה יצא מדהים ואני בקשר מעולה עם המשפחה, שאימצה אותי".

את שרדר כנראה לא תכירו בפניו או מריאיונות שערך, פשוט כי לא היו יותר מדי כאלה. העבודות שלו, לעומת זאת, מתנוססות במרחב הציבורי בגוש דן וקשה מאוד לפספס אותן. הבולטת והמסעירה שבהן עלתה בזמן האחרון, כששרדר תלה ברחבי תל אביב שלטים עם ציור של פות וחץ לעבר הדגדגן יחד עם הכיתוב "פה". חוץ מזה, זכור הגרפיטי שלו על ספסלי העיר שבו כתב "לגברים בלבד", מודעות אבל לזכרו של הצב מיכאלנג'לו ועוד.

"אני מעדיף להישאר אנונימי מכמה סיבות. קודם כל, להשאיר את הפוקוס על המסרים. בנוסף, חלק מהמיצגים עשויים להיחשב חצי חוקיים בעיני פקחים או שוטרים, ומעבר לזה מדי פעם יש עבודות שמוכוונות כלפי כל מיני בריונים חמומי מוח שלא מעט בורים אלימים רואים בהם מודל השראה", הוא מסביר את האנונימיות.

הוא פועל בתל אביב פחות משנתיים, ולפני כן גר בצפון הארץ. נהג לעבוד בתחום המיתוג והפרסום, וכיום "עובד בעבודה מאוד סחית כ-dayjob", הוא מספר מבלי להרחיב. התכנון לא לוקח לו יותר מימים אחדים בדרך כלל, אבל יש גם פרויקטים גדולים שעשויים לקחת כמה שבועות. בהזדמנות הזו, הוא מזכיר את מיצג ההצדעה לסינרמה שהוא עובד עליו כבר חודשים.

התגובה המרגשת ביותר שקיבל, מבחינתו, על העבודות שלו, הייתה לציורי הפות שנתלו בתל אביב. "השלטים האחרונים הביאו ידע אנטומי ללא מעט גברים ואולי אפילו עודדו שיח מין פרודוקטיבי זוגות על מה ואיך היא אוהבת", הוא אומר ומדגיש את המילה "היא". בינתיים, הוא מקווה להמשיך בעובדתו, וגם "להרוג את כל הצבים". הבנו מה עשית שם, שרדר.

עפרי, בת 37 ממודיעין, לא מסתפקת במתכות כשהיא צורפת את התכשיטים שלה – אלא הולכת על פירות וזרעים. היא בעלת המותג TAGUA תכשיטים אורגניים, ומשתמשת בעיקר בפרי הטאגווה, המכונה פרי השנהב הצמחי. "הוא בעל תכונות דומות לשנהב הפיל – קשה, עמיד, בעל גוון שנהב וניתן לעבר אותו, לצבוע ולשייף עד לקבלת צורה חלקה ומבריקה", היא מסבירה.

פרידמן החלה להתעניין בתחום התכשיטים האורגניים אחרי שסיימה את לימודי העיצוב בחולון במכון הטכנולוגי. היא חיה תקופה ממושכת בקולומביה, שם נחשפה לאמנות הלטינית ולחומרי הגלם המקומיים. " בדקתי את גבולות ואפשרויות החומר ומשם השמיים הם גבולותיי, אמרה. "הפירות העיקריים איתם אני עובדת הינם - פרי הטאגווה, פרי האסאי המוכר כאן בארץ במשקה הבריאות, הבלונסיג'ו, הקמחורו, הקוקוי, הצמביבה ועוד".

"העיסוק בטאגווה משתלב עם הגישה הירוקה – הוא מייתר ציד פילים למטרות של איסוף שנהב, ואיסופו על ידי תושבי יערות הגשם, לא רק שאינו פוגע ביערות, הוא אף מעודד את המקומיים לשמר את מקור פרנסתם - הג'ונגל".

לא מעט פעמים היא נתקלת בהרמות גבה. "שואלים אותי: 'איך זה יכול להיות פרי, מה זה תפוח? אפשר לאכול את זה?', אז כמובן שלאחר כל התהליך שהפירות עוברים הם כבר לא ראויים למאכל. היה לי אף מקרה בגלידריה שהציעו לי גלידה אסאי לטעום וניסו להסביר לי מה זה הפרי. צחקתי והראיתי להם את המחרוזת שעליי, שהרי כולה חרוזים מפרי האסאי".

לסיכום, היא אומרת: "מרגש אותי בכל פעם מחדש לראות את ההתמכרות של הלקוחות לחומר. אני תמיד מסבירה שזה חומר ממכר, הוא לא מורגש על הגוף היות שהוא חומר טבעי ולקוחות חוזרות ומתחדשות ומחפשות כל הזמן עוד צבעים ודגמים, אני מקפידה כל עונה לחפש רעיונות לחיתוכים חדשים וליצור שילובים שונים ומפתיעים".

התערוכה OBSESSION תתקיים בין התאריכים 16-23.5 בספוטניק גלרי שבמרתפי בר הספוטניק, רחוב אלנבי 122, תל אביב