אין קלישאה שחוקה יותר בעונת מוספי החג מאשר לספר על "השנה הסוערת" בחייה של כוכבת כלשהי. אך במקרה של מריון קוטיאר, אין ברירה אלא להשתמש במושג הכה נדוש הזה.
הרי איך אפשר להגדיר אחרת שנה שבה קרו לה כל כך הרבה דברים. בספטמבר קוטיאר נקלעה לסנסציית רכילות בינלאומית, בשל שמועה לפיה הייתה אחראית לפירוק הצמד בראנג'לינה, לאחר שלכאורה ניהלה רומן עם בראד פיט, שותפה לסרט "בעלי ברית". הכוכבת הצרפתייה הכחישה זאת, שכן היא חיה באושר עם הקולנוען גיום קאנה, ולפני כחודש השניים הביאו לעולם צאצא נוסף, ילדה בשם לואיז, אחות לבנם הבכור, לואיס.
חוץ מזה, וחשוב מכל, היא גם השתתפה בכמות לא הגיוניות של סרטים. לא רק "בעלי ברית", אלא גם "אמונת המתנקש" בו כיכבה בצד מייקל פאסבנדר, וכן שתי דרמות צרפתיות "אהבה שבורה", שלא הופץ כאן אך זמין ב-VOD, ו"רוקנ'רול", שבן זוגה ביים אותו ומככב בו. כמו כן, בעוד כשלושה שבועות נזכה לראות אותה בסרט הפתיחה של פסטיבל קאן, "הרוחות של ישמעאל", בו היא משתפת פעולה לראשונה עם שרלוט גינסבורג, ועד אז, אפשר יהיה להתענג על הופעתה ב"זה רק סוף העולם", שהשתתף במהדורה הקודמת של אירוע הקולנוע היוקרתי בריביירה, והיום (חמישי) עולה לאקרנים בארץ.
את הדרמה הזו ביים קסביה דולן, ילד הפלא הקוויבקי שבגיל 28 בלבד כבר חתום על שישה סרטים עלילתיים באורך מלא. בצד קוטיאר משתתפים בו מיטב שחקני ושחקניות צרפת, ובהם ליה סיידו, ונסן קאסל ונטלי ביי. כולם יחד מציגים לנו את סיפורו של מחזאי החוזר לביתה של משפחתו המנוכרת ובפיו בשורת איוב, ומכאן והלאה מתפתחת לה דינמיקה סוערת ופטפטנית, המוכיחה שלא צריך ליל סדר בשביל לחולל מהומות אמוציונליות בין הורים, אחים, גיסים ומה לא.
את קוטיאר אני פוגש יום לאחר הפרמיירה של הסרט בריביירה, יחד עם קבוצה קטנה של עיתונאים מרחבי אירופה. השחקנית הצרפתייה יושבת חמושה במשקפי שמש של דיור, שהיא הפרנזטורית הגאה שלהם. הם לא משים ממנה, אף שהריאיון מתקיים ביום מעונן וקודר. גם החיוך נשאר על פניה כל העת, והיא עונה על השאלות בקצב שלה, לאט-לאט, ולוקחת הפסקות ארוכות בין תשובה לתשובה ומשפט למשפט. מה יש למהר.
הקצב בו עבדה השנה, היא מודה, היה תזזיתי בהרבה מצורת הדיבור שלה. "היה לי התקף בולימיה", מכריזה השחקנית, "פשוט הציעו לי פרויקטים שלא יכולתי לעמוד בפניהם, אבל למדתי מזה לקח. המשפחה שלי היא בעדיפות ראשונה ואני צריכה למצוא לה יותר זמן".
עוד לפני השרשרת בלתי נגמרת של סרטים בהם שיחקה השנה, הזדמן לקוטיאר לשתף פעולה עם שלל קולנוענים מובילים. היא עבדה עם כריסטופר נולאן ב"התחלה" ו"באטמן: עלייתו של האביר האפל", וודי אלן ב"חצות בפריז", טים ברטון ב"סיפורי דגים", רידלי סקוט ב"שנה טובה", האחים דארדן ב"יומיים ולילה", סטיבן סודרברג ב"התפשטות" ואוליביה דהאן ב"החיים בוורוד", שגם זיכה אותה באוסקר על תפקידה כאדית פיאף. ובכל זאת, בין כל אלה, לדולאן יש מקום מיוחד בחייה.
"קרה בינינו משהו, שאף פעם לא קרה לי עם שום במאי אחר", אומרת קוטיאר על דולאן, איתו עבדה כאן לראשונה. "התחברנו באופן חזק ביותר, חזק יותר מאהבה. הוא הנשמה התאומה שלי. כבר בפעם הראשונה שנפגשנו, הרגשתי כאילו הכרנו מאז ומעולם. אי אפשר להסביר למה, אבל זה פשוט ככה. האנרגיות שלנו התעלו מעל המילים, מעל שיפוטיות, מעל כל דבר. מבחינתי, הוא חלק מהמשפחה שלי".
מעבר לקשר האישי, איך הייתה העבודה עמו ברמה המקצועית?
"קסבייה הוא ככל הנראה הבמאי הכי צעיר שעבדתי איתו, אבל כבר בגילו אפשר להגדיר אותו כגאון, מיוחד ונדיר. הוא עבד איתנו בצורה שאף פעם לא ראיתי, וממש היה חלק מן הצוות והרגיש את האנרגיות שלנו. כשהוא רצה לתקן אותי, היה חוזר על השורה שאמרתי בדרך אחרת, ומבלי לכבות את המצלמה, כאילו שהוא אחד השחקנים. הכל היה מאוד אורגני, מאוד טבעי".
יש שאלה שאני תמיד אוהב להציק איתה לצרפתיים שמשחקים גם באנגלית. קראתי לא מזמן מחקר אקדמי הטוען כי לאנשים המדברים בשתי שפות יש שתי אישיויות, אחת לכל שפה. גם את מרגישה ככה?
"מממ...אתה יודע מה, לפעמים קל לי יותר לשחק באנגלית, ואני סובלת מן המעבר חזרה לצרפתית. קל יותר לצלול לתוך דמויות שהן רחוקות ממך, אז השפה האחרת מקלה עליי את ההזרה הזו, היא פותחת לי את הדלת לחופש מעצמי. לפעמים אני ממש סובלת מן המעבר חזרה לצרפתית".
את משתתפת בסרט נוסף בתחרות, "אהבה שבורה", שביימה ניקול גרסיה, ויש בו סצנות מיניות מפורטות. לא יצא לך לעבוד עם במאיות רבות במהלך הקריירה, ועכשיו שזה קרה את מרגישה שהן מצלמות את הגוף הנשי בצורה אחרת?
"באופן כללי, סצינות עירום הן לא המועדפות עליי. במקרה הזה הדמות חושנית ויצרית ולכן הסצנות הללו היו הכרחיות. אך במקרים אחרים סירבתי לסרטים בגלל שלא הרגשתי בנוח עם סצינות העירום שהיו בהם".
יש לך שני סרטים בתחרות הרשמית, אז בעצם את מתחרה בעצמך. זו הרגשה מוזרה?
"יש לי בעיה עם עצם הקונספט של התחרות בהקשר קולנועי. איך אפשר לשים את אלמודובר מול דולן? את ליה סיידו מול איזבל הופר? איך בדיוק אתה מודד את הדברים הללו? תחרות הגיונית היא כשאתה עושה מירוץ ושם על קו הזינוק עשרה נהגים שהתאמנו כל החיים איך להגיע מנקודה לנקודה ולכולם יש אותו מסלול, אבל איך אפשר לעשות תחרות בין סרטים? עם זאת, אין מה לעשות, תחרות היא חלק מהתעשייה שלנו אז אני משחקת את המשחק, לפחות כל עוד שזה לא פוגע בי".
הריאיון התקיים לפני הפרידה המתוקשרת של בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי, כך שמובן כי לא יכולנו לדבר עם מריון קוטיאר עליה ועל שרבוב שמה לסיפור. אך ממילא, גם כשדיברה על הנושא עם התקשורת הצרפתית בחודשים האחרונים, לא היה לה הרבה מה לומר. "כל השטויות שכתבו עליי גרמו לי להתפקע מצחוק", הכריזה, "ככל שכתבו שטויות איומות יותר, כך צחקתי בקול רם יותר".
עם זאת, כן דיברנו עמה על יחסיה עם בן זוגה גיום קאנה, עמו יש לה שותפות אישית וגם מקצועית היא הופיעה בצדו ב"נראה אותך אוהב" ב-2003 וגם השתתפה ברבים מן הסרטים שביים. לא רק "רוקנ'רול" בשנה זו אלא גם "שקרים לבנים קטנים" מ-2010, למשל. "אבא שלי היה במאי תיאטרון לילדים, ומאז יש לי סקרנות רבה לגבי במאים, ובגללה בכלל נהייתי שחקנית", היא אומרת. "במאים הם אנשים שמעניקים לנו את כל מה שיש להם, ששמים בתוך העבודה החיצונית שלהם את כל מה שבתוכם, והנכונות חסרת הפשרות הזו לחלוק את עצמם עם העולם מרתקת אותי ומקסימה אותי".
משפחה של קולנוענים שונה מכל משפחה רגילה?
"זו פריבילגיה להיות שחקן. אתה יכול לקחת את הילדים איתך לעבודה, ואתה גם יכול פשוט לא לעבוד במשך כמה חודשים ולהיות איתם. בכמה עוד מקצועות אפשר לעשות את זה? נוסף לכך, זו עבודה שבה אתה נהנה מכל רגע. לעומת זאת, יש אנשים שהולכים למשרד כל בוקר, עוברים אותה רוטינה ואז חוזרים הביתה עייפים בלי שיש להם זמן לילדים. איך אני יכולה להתלונן?"
יש משהו שאת מלאת תשוקה לגביו באותה מידע כמו לקולנוע?
"כן, מוזיקה. יש לי כמה גיטרות, אבל אני לא באמת יודעת לנגן בהם. בחיים לא אתן למישהו לשמוע אותי מנגנת. לא אתעלל כך באנושות! הגיטריסט האהוב עליי אי פעם הוא ג'ימי הנדריקס, כמובן, איך אפשר לבחור מישהו אחר".
את זוכרת מה הסרט הראשון שריגש אותך?
"כן, 'הסיפור שאינו נגמר'. זו היתה חוויה חזקה מבחינתי. ישבתי באולם, וצעקתי ובכיתי כל כך חזק שאנשים מסביבי התעצבנו".
