(בסרטון: הטריילר של "זה רק סוף העולם" באדיבות בתי קולנוע לב).
לפני כחודש חגג קסבייה דולן 28 אביבים, ואפשר להגיד שבשנה הזו הוא השלים סופית את המהפכון הקטן שלו: מילד פלא חצוף שפועל בשולי התעשייה, לבשר מבשרו של הממסד והזרם המרכזי. במהלך התקופה הזו, הקליפ שלו ל"Hello" של אדל שבר שיאי צפייה, ולא פחות חשוב מכך "זה רק סוף העולם", הסרט העלילתי הארוך השישי שהספיק לביים בחייו הקצרים, התקבל אמנם בשריקות בוז במהלך הקרנתו הראשונה לעיתונאים בפסטיבל קאן, אך בסופו של דבר קטף שלל עיטורים. בין אלה, הפרס הגדול של חבר השופטים, הפסלון השני בחשיבותו ברייבירה, וכן הסזאר (האוסקר הצרפתי) לבמאי הטוב ביותר.
כמו כן, בסוף השבוע האחרון עלה "זה רק סוף העולם" לאקרנים בישראל, בדיוק כפי שקרה לפני שנתיים לסרטו הקודם, "מאמי". אז אם בעבר דולן הקוויבקי נותר כאן בגטו של הפסטיבלים וארבעת סרטיו הראשונים הוקרנו רק בהם, כעת הוא כבר הפך לבן בית אצל המפיצים המקומיים. אפשר להניח כי גם התוצר הבא שלו, הראשון שביים בשפה האנגלית, ובו מככבות נטלי פורטמן, ג'סיקה צ'סטיין וסוזן סרנדון, יופץ כאן אף הוא.
נוסף לכך, נראה כי דולן עבר מהפך אישיותי: בעבר הוא נודע כסיוט של כל מראיין. גם אני ספגתי מנחת זרועו היהירה, המזלזלת, הגסה, הפוגענית וחסרת התחשבות בין השאר, נהג הקולנוען הקוויבקי לספק איחורים אופנתיים לכל מפגש עמו ואפילו לא לבקש סליחה. אך הפעם, כשאני פוגש אותו יחד עם קבוצה קטנה של עיתונאים מרחבי אירופה לאחר בכורת סרטו החדש בפסטיבל קאן האחרון, הבמאי מגיע באיחור של דקה בלבד, מתנצל מעומק הלב כשכולו נופת צופים, ומקפיד להשתדל להיות נחמד במשך כל הראיון.
כשהוא מתיישב ומניח את זרועו על השולחן, אפשר להבחין כי קיעקע עליה את הציטוט המפורסם של דמבלדור על כוחן של המילים ויכולתן לפגוע. "קיעקעתי אותו אחרי שאמרתי משהו מרושע לחבר. הבנתי שחציתי גבול ונשבעתי שזה לעולם לא יקרה שוב", הוא מספר, ואולי הסיפור הזה מבאר מעט את פשר השינוי הדרמטי באישיותו, שגרם לו להתחיל לשמור קצת יותר על לשונו.
גיבורי הסרט, לעומת זאת, משחררים את חרצובות לשונם כאילו אין מחר. בהתבסס על מחזהו הסמי-אוטוביוגרפי של ז'אן-לוק לאגרס, מציג כאן דולן את סיפורו של מחזאי החוזר לבית משפחתו המנוכרת לאחר היעדרות של תריסר שנים כדי להודיע על מותו המתקרב, אך במקום שידברו על הנושא לשמו התכנסו, מתפתחים ביניהם ריבים ושיחות על כל נושא אחר שבעולם, והתוצאה היא פטפטת חריגה גם יחסית לקולנוע דובר צרפתית.
"לראות את הסרט הזה ולשמוע רק את הצרחות ואת המילים, זה כאילו שאגע לך בחולצה וארגיש רק את הבד שלך, ולא את העור שמתחתיו, ותסלח לי על המטאפורה הזולה", אומר על כך דולן. "מה שחשוב כאן זה מה שמתחת לפני השטח. כל מה שהדמויות כאן אומרות זה בלה בלה בלה, זה ברור. הן הרי מדברות על הכל, חוץ מעל הנושא החשוב באמת, ולכן מה שבאמת מהותי פה זה כל מה שלא נאמר, השתיקות הקטנות בין משפט למשפט, והמבטים לא סתם תשעים אחוז מן הסרט בקלוזאפים".
העיתונאים בקאן, לעומת זאת, לא מדברים ולא שותקים. הם מגיבים או באמצעות מחיאות כפיים או באמצעות שריקות בוז ובמקרה שלך, האמת, שרקו בוז.
"כפי שקרה כאן להרבה סרטים אחרים השבוע. תגיד לי, זה נראה לך נורמלי שלא עובר פה יום בלי שריקות בוז בהקרנת בכורה כלשהי? התפתחה אצלנו תרבות של שנאה. אולי זה בגלל הרשתות החברתיות, והצורך הזה להגיב על דברים בלי שיש לך זמן לעכל אותם. אתה לא יכול להגיב על דברים שנייה אחרי שאתה יוצא מן האולם. גם אני בהתחלה שנאתי את המחזה עליו הסרט מבוסס, וחשבתי שהוא רעשני ואגרסיבי. עברו חמש שנים עד שהתחלתי לאהוב אותו. אנשים, קחו את הזמן".
הביקורות הקטלניות הללו פגעו בך?
"הם לא גרעו ולו במעט מן הביטחון שלי בסרט. אני עדיין חושב שהוא הסרט הכי טוב שלי, לא בגלל שאני שחצן, אלא בגלל שכל במאי חייב לחשוב שזה עתה סיים את סרטו הטוב ביותר, אם הוא רוצה להתקדם הלאה".
אתה תמיד מצליח לעורר אמוציות באנשים, כך שבעבר כתבו עליך כל מיני דברים. חלק כתבו שאתה גאון, אבל חלק גם כתבו מילים פחות חיוביות. במרחק הזמן, אתה חושב שחלק מזה היתה ביקורת בונה?
"עשיתי המון טעויות, הבנתי אותן ותיקנתי את עצמי בהתאם. ברגע שהתעליתי מעל הרשעות והפסיכולוגיה הזולה של חלק מהביקורות, שהתמקדו בי במקום ביצירה שלי, מצאתי כל מיני דברים שיכולתי ללמוד מהם. אתה יודע, אם הרבה אנשים רואים משהו מסוים שעשית ואומרים שהוא הולך כמו ברווז, אז אולי הוא הולך כמו ברווז, וכשאתה מתנתק מכל האלמנטים הלא עניינים ומנסה לחשוב בהיגיון על הביקורת שלהם, אתה יכול לראות את הטענות הנכונות, ולומד מזה משהו".
נוסף להוקרה הממסדית חסרת התקדים, "זה רק סוף העולם" הוא ציון דרך בקריירה של דולן גם מבחינה אחרת: אם עד כה ליהק לסרטיו בעיקר שחקנים בני עמו שאינם מוכרים מחוץ לקוויבק, כאן כבר הסתייע בעדו לקבץ את מיטב כוכבי וכוכבות צרפת. מריון קוטיאר, ליה סיידו, ונסן קאסל, נטלי ביי ואחרים מרכיבים את הצוות, שכל במאי דובר צרפתית היה יכול לחלום עליו.
"הם כל כך טובים שהעבודה איתם עשתה לי חשק עצום לחזור לשחק", אומר דולן, שהחל את דרכו כשחקן עוד בגיל ארבע ואף הופיע בעצמו בכמה מסרטיו, אך מזה כמה שנים כבר לא עושה זאת ומסתפק בעבודות דיבוב.
"אני כל כך אוהב את עולם המשחק, שגם בזמן הצילומים לא יכולתי לעצור את עצמי", הוא מודה. "אני לא מסוגל להיות במאי רגיל, כזה שיושב על הכיסא ומדי פעם קם וצועק 'קאט' ואומר לשחקנית 'עכשיו נעשה זאת שוב והפעם תהיי עצובה יותר ותזכרי שאת צריכה להתנהג כאילו שאנחנו בקיץ'. אני חייב להיות מעורב הרבה יותר, שהתהליך יהיה אורגני. אני עומד קרוב לשחקנים, אני מעיר להם כשהמצלמה עדיין בפעולה ואני באופן כללי מתנהג כאילו הייתי אחד השחקנים, רק שאני חותך את עצמי בעריכה כמובן ובסופו של דבר מי שצופה בסרט לא רואה אותי בתמונה".
הפסקולים שלך תמיד מעולים, והפעם במיוחד. לדעתי אתה גם מהראשונים שעושה שימוש קולנועי בגריימז, הפואלז ובשיר הרומני הידוע כ"נומה נומה היי"
"אם אתה רוצה לראות משהו היסטרי, חפש את הקליפ של השיר הזה. ידעתי שיהיה בסרט קטע של אירובי אז חיפשתי באינטרנט משהו מתאים וככה נפלתי עליו. בחרתי אותו בשלב די מוקדם. תמיד העדפתי לבחור את השירים עוד בתהליך הכתיבה, ולא בזמן הצילומים או העריכה ועם הזמן אני משתדל לעשות זאת יותר ויותר. אלה לא בהכרח שירים שאני אוהב או שהכרתי קודם לכן. אני בוחר שירים שיתאימו למקום ולרגע. אני רוצה שירים מהחיים של הדמויות שלי, לא מהחיים של ספריית האיטיונז שלי".
