"סיפור אהבה בשלושה פרקים" של הבימה מצליחה להתחמק מרוב הקלישאות על הומוסקסואלים

      33 שנים אחרי שעלה לראשונה בבית לסין, חוזר המחזה של הארווי פירסטיין על סיפורו של צעיר הומוסקסואל וחיפושו אחר האהבה ל"הבימה". על אף שהוא מתעקש להאכיל את הצופים בכפית ונותר ברמת ריגוש נמוכה, הוא עשוי ומשוחק היטב ומעביר שעתיים מהנות עם מוסר השכל שאינו שחוק

      דראג קווין יהודי בחיפוש אחרי האהבה. מתוך "סיפור אהבה בשלושה פרקים" (צילום: ז'ראר אלון)

      כדורגלן העבר משה סיני אמר פעם שיש שני דברים שהוא אוהב: כדורגל וכדורגל אנגלי. בפרפראזה על הדברים הללו, בעיני המחזאי האמריקאי הארווי פירסטיין, היה רק דבר אחד יותר גרוע מלהיות הומו – להיות הומו יהודי. המציאות שבה גדל לא הייתה פשוטה. ב-1969, בעודו נער צעיר, פרצו מהומות סטונוול, סדרה של עימותים אלימים עם שוטרים כמחאה נגד הומופוביה. האירוע הזה היה אבן דרך ביחס לקהילת ההומוסוקסואלית, פירסטיין הושפע ממנו קשות ולא התבייש להצהיר מגיל צעיר על נטיותיו, אבל אל תשכחו שהייתה לו יידישע מאמע, וכולנו יודעים שאמא יהודייה זה משהו קשה גם בשביל סטרייטים. סיפור החיים הזה שימש עבור פירסטיין השראה כשכתב את "סיפור אהבה בשלושה פרקים" והעלה אותו על במות אוף ברודוויי ב-1978, כשהוא בן 26 בלבד.

      במרכזו של "סיפור אהבה בשלושה פרקים", אותו ביים לאחרונה נתן דטנר עבור "הבימה", עומד ארנולד ויינברג (מורדי גרשון), דראג קווין יהודי מניו יורק. בפרק הראשון ארנולד מחפש אהבה, אבל מוצא במועדון הלילה שבו הוא עובד רק את אד רייס (אקי אבני), מורה שמודה באהבתו אליו, אך מסרב לצאת מהארון ונוטש אותו לטובת לוריין (ריקי בליך). בפרק השני ארנולד פוגש את אלאן (עומר דרור), דוגמן צעיר ויפה, אך תכניות השניים לזוגיות וגידול ילדים נקטעת בשל תקלה לא צפויה. בפרק השלישי נאלץ ארנולד להתמודד עם אמו (מיקי קם) שמגיעה מפלורידה לביקור, והשניים נקלעים לעימותים רגשיים קשים.

      עוד בוואלה! NEWS

      מתכוננים ללמידה מהבית - כך תקנו לילד מחשב בהכי זול שיש

      בשיתוף וואלה!שופס
      לכתבה המלאה
      במקום להתחנף, ההצגה עוסקה בגייז עצמם (צילום: ז'ראר אלון)

      לסרטים ומחזות שבמרכזם עומדים הומוסקסואלים יש נטייה לא לשמור על חיי נצח. "פילדלפיה" בכיכוב טום הנקס היה סרט עצום בתחילת שנות ה-90, אבל שני עשורים בלבד מאוחר יותר הוא איבד לחלוטין מעדכניותו. רק לפני שנה וחצי עלתה בהבימה ההצגה "משפחה עליזה" שכתבו רון קלארק וסם בובריק בסוף שנות ה-60, פיאסקו שעדיין מציג על אף היותו בדיחה עצובה ומאולצת.

      למרות הסיכון, לדטנר היה חשוב לסגור את המעגל ולהעלות את ההצגה כבמאי. אחרי הכול, ב-1984 הוא עצמו היה ארנולד ויינברג, בגרסה העברית הראשונה למחזה בתיאטרון בית לסין. אלה היו ימים אחרים, הומוסקסואליות נחשבה להפרעה נפשית באופן רשמי עד תחילת שנות ה-90, ובשל כך העלאת הצגה כזו נחשבה אז למהלך נועז. ב-2017 הפתיחות גבוהה, החוק מפרגן יותר ונדמה שכל מה שצריך להיאמר כבר נאמר. קשה בימינו להעלות מחזה על הומואים שלא ייפול, כמו "משפחה עליזה", לתוך סבך של קלישאות.

      ובכל זאת, "סיפור אהבה בשלושה פרקים" מצליח לחמוק מרוב המלכודות ולשמור על רלוונטיות מסיבה פשוטה אחת: פירסטיין לא התעסק בדעות קדומות על גייז, הוא התעסק בגייז עצמם. המחזה הזה לא מנסה להתחנף או לחנך. ההומו של פירסטיין טוען שהוא מחפש אהבה, אבל לפחות בבסיסו אינו מכיר את המושג הזה ונאלץ ללמוד עליו. ארנולד שלם עם זהותו ואד לא, אבל שניהם מסתבכים בבליל היחסים ואינם מצליחים להגיע לנחלה. במיוחד בתחילת שנות ה-80 נישואים חד מיניים לא היו משהו שאפשר אפילו לחשוב עליו בחדרי חדרים, והומוסקסואלים רבים לא הצליחו להבין את מהותם של הקן המשפחתי שהוטמע במשפחה האמריקאית הוואספית.

      בשנות ההתרחשות של ההצגה, הומוסקסואלים רבים לא הצליחו להבין את מהות הקו המשפחתי (צילום: ז'ראר אלון)

      פירסטיין לא מתנצל על היות הגיבור שלו חסר יכולת נפשית וחוקית ליצור מערכת יחסים מונוגמית, אבל כן מצליח לאזן בין המוחצנות לרגישות של גיבורו. גרשון, במשחק מצוין וקולע, אקסצנטרי במידה הנכונה ויוצק אמינות לדמות. קשה לי להגיד שהתחברתי לאבני ולבליך בתפקידים הללו (ב"חיזור גורלי" שיתוף הפעולה ביניהם היה טוב בהרבה בעיניי), אבל הטייפקאסט של החתיך שלא יוצא מהארון וה"פאג-האג", חברתם הטובה של ההומואים, תפור על שניהם. מיקי קם בתפקיד האם היהודייה ואיתמר כרמלי כ"גיי מתחיל", נכנסים בשלב מאוחר למחזה ומבצעים את תפקידם מצוין. הניהול המוסיקלי של ליאור רונן יוצר שילוב מושלם בין השחקנים שעל הבמה ל"אחיות לוז", שלישיית זמרות הסווינג-ג'אז שמעניקות ליווי ווקאלי נהדר.

      "סיפור אהבה בשלושה פרקים" אינו חף מפגמים. אף על פי שנותר רלוונטי, חלק נרחב מסופו נופל בכל זאת בשבי הקלישאה, ובאופן כללי הסיום המבולבל מחליש מעט את ההצגה. גם העובדה שהמחזה מתנהל לכל אורכו בהילוך שני מבחינת רמת הריגוש לא תמיד תורמת לו, אם כי חובה לציין כי זו הייתה הכוונה המקורית של פירסטיין, שלא רצה ליצור מלודרמה עתירת מערבולות והעדיף להאכיל את הצופים בכפית. אף על פי כן, זהו מחזה-אווירה טוב, שנועד בעיקר להעביר שעתיים בכיף, אבל גם להזכיר, כפי שאומר ארנולד לאמו, שלהיות הומו זה לא רק לעשות סקס עם גברים.

      מחזה אווירה טוב (צילום: ז'ראר אלון)

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully