שני קילומטר מעל כולם: פדרו גראס ממציא את ההיפ הופ הישראלי מחדש

העתיד של ההיפ הופ הישראלי נמצא כאן, וקוראים לו פדרו גראס, כלומר עמית אולמן. אלבום הבכורה של איש "המופע של ויקטור ג'קסון", מחזמר ההיפ הופ הבלשי "העיר הזאת" ושלל פרויקטים אחרים על התפר שבין ספוקן וורד, ראפ ומשחק, הוא מה שאתם רוצים באוטו. ככה. בלי יותר מדי הסתייגויות מקובלות: מדובר במועמד בכיר במיוחד לתואר אלבום השנה.

ייתכן שאלו מביניכם שמנמנמים מול הערוץ הראשון לעת ערב, או סתם היו בפייסבוק בשנתיים האחרונות, נתקלו לפעמים בתופעה המכונה "פואטרי סלאם" – ערבי במה פתוחה תחרותיים שבהם אנשים קוראים או משחקים טקסטים רוויי משחקי מילים שמנסים גם להגיד משהו על משהו. לפעמים זה מקסים, לפעמים זה מעפן, לפעמים זה מלא בקלישאות. אבל כשאולמן - נקרא לו בשם הבמה פדרו לצורך הדיון - עושה את זה, זה כמעט לא כוחות: לא בתחכום של הטקסטים, לא במקוריות, ובעיקר לא בהגשה הסופר-כריזמטית. איך אומרים, שני קילומטר מעל כל היתר.

קחו דוגמה לטקסט מבריק שלו, שתוכלו למצוא באלבום, שנקרא דרך אגב "חצי סוגריים", מתוך שיר / קטע קריאה בשם "מכירים את זה שסטנדאפ?", כולו פרודיה על סגנון ההצחקות: "איש אחד הולך, נופל לבור, מצחיק, אבל / אני רוצה סטנדאפיסט שישאל / רגע, מי זה? לאן הוא הלך? / מתי הוא קם בבוקר? / הוא היה שקוע במחשבות? / יש נסיבות מקלות / לנפילתו לבור? / הוא היה מאוהב? / זה כאב? / כשהוא נפל, אם כן עד כמה? / מישהו מדד? אבל בעיקר הייתי רוצה לדעת למה? / למה איש אחד? למה לבד? אולי אם לא היה הולך לבד לא היה נופל / אני רוצה סטנדאפיסט ששואל". ואני רוצה מוזיקאי ששואל, שתוהה על מילים, על ערכים, שמתבלבל – וזה בדיוק מה שפדרו גראס עושה.

תוהה על התבגרות דרך הכיפים שחילק לחברים שלו ("איך נשמעת מחיאת כף ביד אחת?"), מתפתל עם סיפור על החזרת צלצול שמתגלה כטעונה יותר ויותר ככל שהשיר מתקדם ("תני לחזור אלייך עם תשובה"), מנסה להסביר לחברה חירשת איך מסבירים קול ("ארקוד לך את הקול שלי בצעדי הניר הנסה בכל כוחו לתאר את המכחול / סלחי למילותיי המתפרקות מול האתגר מול השפה שהיא הרבה פחות שירה, והרבה יותר מחול"). פדרו גראס הוא אחד הכותבים השנונים היום במוזיקה הישראלית, אבל זאת לא שנינות שבאה על חשבון תוכן, ולא על חשבון כריזמה או תשוקה – וזה מה שעושה את האלבום שלו לכל כך מענג. כל שיר כאן מלא בתשוקה, למעשה, למילה, לאישה.

ומעבר למה שבינו לבינה, יש לאולמן גם את היומרה להתעסק בנושאים יותר מורכבים, והוא מצליח לעשות את זה בלי ליפול לקלישאות ואפילו להגיד עליהם משהו מקורי באמת, בין אם הוא מנסה באחד השירים הכי טובים של השנה החולפת לדמיין משל אמוני בעידן דיגיטלי בשם "אלוהים בג'ימייל / געגועים" ("גאד1? גאד2? גאד7? אלוהים 2000? / ה' צבאות? אללה? השכינה? אבינו שבשמיים? / האחד והיחיד? הקינג? המלך? האס? / הקדוש נקודה ברוך נקודה הוא – זה השם שתפס"), או בשיר מבריק אחר, מפצח את המרחב הטעון של התחנה המרכזית בירושלים והגבולות שחוצצים או מיטשטשים בין יהודים וערבים ("מה נשמע הוא שואל אותי / אבל בעצם הוא שואל אם אני ערבי / הכל בסדר אני עונה / אבל בעצם עונה לו 'לא, אני סתם קצת כהה"), בין ישראלים לאמריקאים ("או איי ג'אסט לוב ירושלים, היא אומרת / איטס לייק דה הכי טובה סיטי אין דה וורלד גוד דמט! / את הסוף היא לא אומרת אבל רוצה אני רואה... אומרת איי נוו ג'רוסלם ביי הרט / אני עונה כן כן, גם אני מכיר את ירושלים בעל פה / ואז, אז זה מכה"). כמו בהרבה שירים אחרים, גם כאן המילים מאפשרות פנטזיה על פיתרון, שנראה רחוק מאוד במציאות.

אי אפשר בלי כמה מילים על המעטפת של איציק פצצתי (עומר מור), אף הוא איש העיר הזאת והמפיק מאחורי האלבום האחרון והמוצלח של נצ'י נצ'. פצצתי, קומנדו מוזיקלי של איש אחד, מולטי אינסטרומנטליסט ואחד האנשים הכי מקוריים שיש כאן בסביבה, מאפשר למילים של פדרו גראס לעלות אל מעבר לחרוזים ומעבר לשבלונות המוכרות של ההיפ הופ הישראלי, בין אם מדובר בעיבוד רוק אינטנסיבי או עיבוד לצ'לו נוגה. כדאי לעקוב אחרי הקבוצה הזאת, שכוללת גם את ג'ימבו ג'יי (הלהיט "תזכרי"), שגם הוא צפוי להוציא בהפקה של פצצתי אלבום בכורה בקרוב.

החבורה הזאת נותנת תקווה בעולם שכולו זמרים שלא שרים על כלום בנוסחאות משמימות. אני רוצה שיהיו עוד אנשים שישירו על האנשים שנופלים, ובעיקר עוד הרבה מוזיקאים ששואלים.

יש שיגידו שהסיפור המרכזי של המוזיקה הישראלית מתרחש במפגשים בין סגנונות מערביים למוזיקה מזרחית. הפיוז'ן הזה הוליד כמה מהאלבומים הגדולים בתולדות המוזיקה הישראלית, ובנה קריירות של כמה מגדולי אמנינו – ברי סחרוף, יהודה פוליקר, דודו טסה והכווייתים, כנסיית השכל, אהוד בנאי, ריטה ואחרים. למעשה, בהעלאת מוזיקה שנשכחה והודחקה בכסות חדשה יש פונטציאל חתרני, רומנטי ופוליטי, לפחות כמו שהוא מרענן את השגרה המעייפת של המיינסטרים הישראלי. ואמנם בשנים האחרונות נדמה שזה קורה יותר ויותר, גם באגפים יותר פופיים – ריף כהן, A-WA, רביד כחלני, בינת אל פאנק ואחרים יוצרים פופ ישראלי חדש, ששואב השראה מעוד מקומות ומעוד תרבויות וכוח מהתנופה הנוכחית של פוליטיקת הזהויות בישראל.

החוליה האחרונה בשרשרת הזאת היא השחקנית והזמרת לירז צ'רכי, שבמקרה היא גם האחיינית של ריטה. הדודה, מהזמרות האהובות בישראל, הוציאה כזכור אלבום מדובר בפרסית שנחשב לאחד השיאים הבולטים של הקריירה שלה בעשור האחרון, והיא אף הגיעה איתו להופעה באו"ם. מי שהייתה זמרת שהתמקדה לאורך הקריירה שלה בבלדות זכתה לשבחים על הניסיון שלה לצאת מן המשבצות המוכרות ולפנות לצלילים שהכירה מילדותה בטהרן.

צ'רכי מחפשת את עצמה כזמרת תקופה ארוכה, ונדמה היה שהיא הגיעה לפיצוח לפני כשנתיים, כשהקליטה גרסה מוצלחת בפרסית ללהיט של אלי גולדינג "Love me like you do" עם קליפ אוריינטליסטי משהו שצולם באיסטנבול. זה כנראה הביא איתו תיאבון, כי הפרויקט החדש של צ'רכי הוא כולו בפרסית. לפי הקומוניקט מדובר בשירים שהוקלטו לפני המהפכה, וזוכים כאן לעיבודים מודרניים של ריג'ויסר. האלבום, עליו היא חתומה בתור "LIRAZ", רק שם פרטי (כמו ריטה), ולא בעברית, מרמז שמדובר בפנייה מוצהרת לשוק בינלאומי.

ואכן כל הפרויקט הזה מרגיש מאוד כמו ניסיון למכור מעטפת נוצצת לשוק הבנאלי של מוזיקת העולם: ישראלית שרה בפרסית שירים איראניים מלפני המהפכה בעיבודים מודרניים – איך זה לא ימכור? פוטנציאל ההקלקות הוא עצום. הבעיה היא שכמו מה שקורה לא פעם באלבומים כאלה, זה פשוט לא מספיק. האלבום מגיע ללא הטקסטים, וקל וחומר ללא תרגומים, כך שאין למעשה שום דרך לדעת על מה צ'רכי שרה ולהתחבר דרך המילים, והעיבודים עצמם – משמימים. כל הרצון הטוב, כל הכוונות הטובות, הכישרון המוכח של צ'רכי כזמרת – כל זה לא הספיק כאן, כשההרגשה היא שצריך היה לבשל את הפרויקט הזה אחרת, ובעיקר לבשל יותר. לספר סיפור, לגוון את הרפרטואר ואת העיבודים, לחדד את המקום של צ'רכי כאמנית בתוך הפרויקט הזה, ולא רק כמבצעת. ייתכן שבאיראן או בעולם האלבום הזה נשמע אחרת, בישראל הוא נשמע חיוור.