המוות מעבר לפינה: התרבות הישראלית מתייחסת לשכול כאל עובדה בלתי נמנעת

"שום דבר לא יפגע בי", "צוואה", "עוד שיר על אבשלום", ושאר שירים שהפכו כבר לסמלי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מעידים על ההבנה והקבלה של האובדן בחברה הישראלית. האם זה בלתי נמנע, ואולי זאת בכלל הפרשנות שלנו שגורמת להכל להישמע צופה אסון?

01/05/2017
מכינים את הבשורה, לא בורחים ממנה. טקס הדלקת נר הזיכרון ברחבת הכותל ב-2016(צילום: נועם מושקוביץ)

נדמה שהסיפור הזה כבר סופר כבר כל כך הרבה פעמים: זאב עמית ויוסף רגב היו החברים הכי טובים מנהלל, לוחמים בצנחנים ומאוחר יותר במוסד. בראשית שנות ה-60 נפגשו בפריז עם אחת, נעמי שמר, שכתבה בהשראת החברות שלהם את אחד משיריה האהובים ביותר: "שנינו מאותו הכפר". השיר נכתב באמצע שנות ה-60, בוצע לראשונה ב-1969 ומיד זכה להצלחה עצומה. בכל אותו הזמן, היו שני הרעים לנשק בחיים. באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים וזאבל'ה עמית נהרג בסיני תחת פיקודו של אריק שרון, והמילים המצמררות של שמר קיבלו לפתע משמעות מוחשית ונוראה.

מקרה נורא אחר הוא זה של ליאור יונתן – בנו של המשורר נתן יונתן – אשר כתב כבר בסוף שנות ה-60, קינה כואבת בשם "עוד שיר על אבשלום":

"ככה לשבור גב של אב,
לעשות צחוק מהמוות, מהכול!
אבשלום, בני, בני, אבשלום,
לא יכולת לחכות,
ילד מפונק - עד שנזקין,
שהכתר יורידנו ביגון.
ותלתליך מה, תלתליך -
לא ידעת איזו סכנה טמונה בכאלה תלתלים?"

עוד בוואלה!

המדריך המלא לניתוחי אף בשיטה אנדוסקופית

בשיתוף zap doctors

ליאור יונתן לא ניצל מגורלו של אבשלום המקראי וכמה שנים לאחר מכן, ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים, נהרג בדמי ימיו. לאחר מכן, שירים רבים של נתן יונתן נקראו מתוך ההקשר הכואב של חייו. גם שירים אחרים שכתב לפני האסון שקרה לו קיבלו ממדים דומים, כמו "זמר לבני (ליאור)", אף הוא שיר ילדים תמים בין אב ובנו, ששלמה ארצי הלחין כבר ב-1974, זמן קצר לאחר המלחמה.

האם הזמר של נעמי שמר ניבא את מותו של זאבל'ה עמית? מובן שלא. האם יונתן ראה בעיני רוחו את בנו נהרג שנים לפני כן? בשום פנים ואופן. אבל צירופי המקרים הנוראים האלה, והפופולריות הבלתי ניתנת להכחשה של הפולקלור מאחוריהם, מעלים הרהורים מטרידים ובעקבותיהם מסקנה בלתי נמנעת: בבסיס תרבות השכול הישראלית – ואולי התרבות הישראלית כולה - מונחת התפישה כי המוות ממילא אורב מעבר לדלת, וחרבו של דמוקלס תלויה כל הזמן מעל כולם, ילדים כנערים. זה רק עניין של זמן. בפראפראזה על כותרת הספר של דויד גרוסמן, אב שכול בעצמו, אנחנו מכינים את הבשורה, ממש לא בורחים ממנה.

לפעמים הטרגדיה מוצגת במפורש, כגזרת גורל שאין לברוח ממנה, כמו בשירים האלו או בנבואות בשירים שנוטים לככב בפרויקטים המיוחדים ליום הזיכרון, "עוד נהפוך לשיר" או "אלה האחים שלי". זוכרים את ארז שטרק? "שום דבר לא יפגע בי, שום דבר", אבל ברור שיפגע, וכולנו יודעים מה מגיע עכשיו: "אם אתם עומדים כאן מעלי, כנראה שלא עמדתי בהבטחתי". ו"צוואה", השיר המוכר האחרון שיצא מהפרויקט של גל"צ, הולך בדרך דומה ומתאר את כל הלוויה כאירוע שכל פרטיו כבר נסגרו ונותר רק לקבוע תאריך.

במקרים אחרים אנחנו יכולים למצוא את ההנחה הזאת מובלעת, כשכל סיטואציה תמימה עשויה לסמל מוות כאשר היא יוצאת מהקשרה. מספיק לשנות במעט את הנימה, והכל מהווה אישור למה שאמור היה להגיע בכל מקרה בסופו של דבר. הצמרמורת נובעת מכך שאנחנו מקבלים את המצב הרגשי הנצחי הזה בהבנה. נעמי שמר כתבה בהמנון אחר שלה "אם המבשר עומד בפתח, תן מילה טובה בפיו", ורמזה בכך שהמבשר יגיע בין כה וכה, ושברירת המחדל שלו איננה המילה הטובה. השירים לא מנבאים את עצמם, אנחנו הם אלו שמנחשים את מותנו ומות יקירנו.

שירי ילדים רבים מכילים בתוכם רמזים דומים, שבמקרים מחרידים גם התממשו. גם "טוליק" (תובל גבירצמן) ו"הודי חמודי" (אהוד דפנא) היו בחיים כשנכתבו עליהם שירים שהיום מככבים בטקסים. אלה מקרים קצת אחרים: שירי ילדים תמימים במבט ראשון, שהיו מוכרים עוד לפני הטרגדיה שליוותה את גיבורם, ולאחריה קיבלו משמעות נוראה. פתאום טוליק שנשאר לבדו עם הדמעות, טוליק שנעזב בחולות, הוא עוד נסיך קטן שלא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח. את השיר הזה, שכתבה רמה סמסונוב, כמעט אי אפשר לשמוע היום מחוץ להקשר הזה.

בסרט "בלוז לחופש הגדול" היה זה יוסי מהשיר "יוסי ילד שלי מוצלח", שנבחר להנציח את יוסי צוויליך ההרוג, וכך הילד המבולבל, אוהב הטבע שרק מבקש לשמח את אמו, אך לא מצליח לעולם לקיים את הבטחותיו, מזדהה כחייל שיצא שמח מהבית ולא חזר. נסו לחשוב אפילו על שיר כמו "בואי אמא", ושאלו את עצמכם איך נקראת על ידי אנשים בוגרים השורה הפותחת: "כל האור מזמן הלך לו, אל תלכי איתו גם את". אף אחד מהשירים האלה לא נכתב כשיר זיכרון, אך כולם נקראים היום באופן כזה. זה אומר יותר עלינו מאשר על מחברי ומלחיני השירים. זה אומר שאנחנו מאמינים כי המוות אורב בכל פינה, בכל מילה, ואנחנו רק מחכים שהמסכה תוסר והאמת הנוראה תצעק מתוכה.

כשמדברים על המיליטריזם הישראלי, על תרבות השכול, על האבל הקולקטיבי, כדאי שנשאל את עצמנו אם אנחנו יכולים לכתוב גם סיפור אחר: סיפור בלי סאבטקסט. סיפור שבו המוות הוא לא מחויב המציאות, לא הכרחי, שבו ילדים גדלים באושר ואין סיבה לחשוש ממה שצפוי להם בסוף התיכון. אולי כדאי לשאול גם שאלה נוספת: לכשייכתב הסיפור הזה, האם נוכל לקרוא אותו כמות שהוא?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully