פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יובל ל"מאה שנים של בדידות": הסיפור המופלא מאחורי הספר והסופר

      הוא הפך בן לילה ללהיט ענק בקרב פרופסורים וזונות כאחד, הוא "חדר כמכת ברק" בגדולי הסופרים והפך את כותבו גבריאל גרסיה מארקס לכוכב ענק. בחודש הבא ימלאו 50 שנים לקלאסיקת המופת "מאה שנים של בדידות". הנה סיפורו המופלא

      הסופר גבריאל גרסיה מרקס, 1991 (GettyImages)
      אחד מבעלי החזון הגדולים ביותר (צילום: אימג'בנק - Getty Images)

      בפברואר 1965, על הכביש שמחבר בין מקסיקו סיטי לאקפולקו, נולד אחד הספרים היפים, החשובים והמשפיעים בתולדות הספרות. הסופר והעיתונאי גבריאל גרסיה מארקס היה אז בדרך לחופשה עם אשתו מרסדס ושני בניו, כשלפתע עלה במוחו חיזיון שבו אדם עומד מול כיתת יורים וחווה את כל חייו כרגע אחד. "זה היה כל כך בהיר ובשל, שאם היה לי מכשיר הקלטה הייתי יכול להקליט מילה במילה את כל הפרק הראשון", הוא יספר לימים על הרגע הזה.

      מארקס ומשפחתו מעולם לא הגיעו לחופשה באקפולקו. מיד אחרי החיזיון הוא עצר את הרכב בשולי הדרך, ביצע פניית פרסה ונסע בחזרה הביתה. הוא החליט למכור מיד את האוטו (אופל לבנה שנת 62' שקנה אחרי שזכה בפרס על ספרו הקודם) וביקש ממרסדס לטפל בעניינים הכספיים עד שיסיים לכתוב את הרומן.

      "התיישבתי על מכונת הכתיבה והתחלתי לכתוב: 'שנים רבות לאחר-כך, כשיעמוד הקולונל אאורליאנו בואנדיה מול כיתת-היורים, ייזכר באותו ערב רחוק שלקח אותו אביו לראות קרח' (מספרדית ישעיהו אוסטרידן, הוצאת עם עובד)", סיפר גרסיה מארקס על אותה תקופה, "לא היה לי מושג מה המשמעות של המשפט הזה או מה המקור שלו. [...] מה שאני יודע זה שמאותו רגע, ובמשך 18 חודשים, לא הפסקתי לכתוב עד שסיימתי את הספר".

      ואכן, במשך שנה וחצי כתב מארקס יום-יום בקדחתנות אובססיבית, עישן על פי חישוביו 30 אלף סיגריות ונכנס לחוב של 120 אלף פזוס (כעשרת אלפים דולר), כשמרסדס נאלצת למשכן עוד ועוד חפצים כדי לשלם את שכר הדירה ואת חשבונות הטלפון והחשמל. עם סיום כתיבת הספר באוגוסט 1966, הלכו בני הזוג לסניף הדואר המקומי במקסיקו סיטי על מנת לשלוח את כתב היד של "מאה שנים של בדידות" להוצאת הספרים בבואנוס איירס. פקיד הדואר שקל את החבילה שהכילה 590 דפים מודפסים וקבע כי מחיר המשלוח לארגנטינה הוא 82 פזוס. "מרסדס ספרה את השטרות והמטבעות שנשארו בארנקה שלה והבינה שיש לנו רק 53 פזוס", סיפר מארקס. השניים החליטו לחצות את החבילה לשני חלקים שווים ולשלוח חבילה אחת לבואנוס איירס מבלי לדעת מהיכן ישיגו עוד כסף כדי לשלוח את החצי השני. "רק מאוחר יותר הבנו ששלחנו בטעות את החלק השני במקום את החלק הראשון. למזלנו פאקו פורואה, העורך הראשי בהוצאה, היה להוט לקרוא את החלק הראשון של כתב היד והעביר לנו את הכסף הדרוש על מנת שנשלח אותו".

      הספר "מאה שנים של בדידות" (ראובן קסטרו)
      כריכת הספר (צילום: ראובן קסטרו)

      כדי להבין ולהכיר את הקרקע מתוכה צמח "מאה שנים של בדידות" צריך לחזור כמה עשרות שנים אחורה, לילדותו של מארקס. גבריאל חוזה גרסיה מארקס נולד ב-6 במרץ 1927 בכפר הקטן אראקאטאקה בצפון קולומביה, השוכן סמוך לים הקאריבי וקילומטרים ספורים מדרום לחוות מטעי הבננות "מקונדו". הוריו התחתנו בחשאי, ובגלל התנגדות המשפחות לנישואין, השאירו ההורים את תינוקם אצל סבו וסבתו מצד אמו, וברחו מהכפר. על פי מארקס, סיפוריה האגדיים של סבתו, שהייתה מספרת על שדים ורוחות באותה אינטונציה ושכנוע שבה סיפרה על אירוע סטנדרטי מחיי היומיום, השפיעו לימים על הכתיבה שלו, כשסגנון "הריאליזם המאגי" המפורסם שלו הוא למעשה ניסיון להתחקות אחר דרך הסיפור הייחודית שלה. "למדתי מסבתא שלי שאפשר לספר כל דבר – פנטסטי או ריאליסטי - כל עוד אתה מספר את זה בצורה בטוחה ואמינה", הסביר מארקס.

      כשהיה בן 8 נפטר סבו, ומארקס חזר לחיות תחת חסותם של הוריו, שזמן קצר לאחר מכן שלחו אותו לפנימייה. עם סיום התיכון התקבל לאוניברסיטת בוגוטה וסיים בה תואר במשפטים – ובמהלך הלימודים החל את ניסיונותיו הראשונים בכתיבה. "לילה אחד, חבר ללימודים השאיל לי ספר עם סיפורים קצרים של פרנץ קפקא", סיפר מארקס בראיון לפריז ריוויו משנת 1981, "הלכתי לחדר שלי והתחלתי לקרוא את 'הגלגול'; השורה הראשונה פשוט הפילה אותי מהמיטה. הייתי המום. [...] לא ידעתי שמותר לכתוב דברים כאלה. אם הייתי יודע, הייתי מתחיל לכתוב זמן רב לפני זה. וכך התחלתי באופן מיידי לכתוב סיפורים קצרים".

      באותן שנים, כשהיה בן 22, התלווה לאמו לביקור באראקאטאקה – מקום אותו לא ראה מאז עזב בגיל 8 – על מנת למכור את ביתם של סבו וסבתו. מארקס מתאר את הביקור כחוויה מטלטלת: "שום דבר לא באמת השתנה שם, אבל חוויתי את המקום הזה כאילו אני קורא אותו. זה היה כאילו כל דבר שראיתי כבר נכתב קודם לכן וכל מה שהייתי צריך לעשות הוא לשבת ולהעתיק את מה שכבר קיים שם ואת מה שהרגע קראתי. [...] הכול התערבב והפך לספרות: הבתים, האנשים והזיכרונות".

      כשחזר מהביקור בכפר החל מארקס לכתוב את הרומן הראשון שלו – "סופת שלכת". "בביקור באראקאטאקה הבנתי למעשה שכל מה שקרה לי בילדות היה בעל ערך ספרותי ושרק עכשיו אני יכול באמת להעריך את זה", ניתח מארקס שנים מאוחר יותר, "מהרגע שכתבתי את 'סופת שלכת' הבנתי שאני רוצה להיות סופר ושאף אחד לא יוכל לעצור אותי; הדבר היחיד שנשאר לי לעשות הוא לנסות ולהיות הסופר הטוב ביותר בעולם. זה היה בשנת 1953, אבל רק בשנת 1967 [כש"מאה שנים של בדידות" ראה אור, י.כ], אחרי שכתבתי חמישה ספרים, התחלתי לקבל הכרה של ממש".

      הסופר הקולומביאני גבריאל גרסיה מרקס בפתח ביתו במקסיקו סיטי, ביום הולדתו ה-87, מרץ 2014 (AP)
      "הייתי המום. לא ידעתי שמותר לכתוב כך". מארקס (צילום: AP)

      הצלחת "מאה שנים של בדידות" אירעה בן לילה. בשבוע הראשון נמכרו מעל 8,000 עותקים בארגנטינה בלבד – כמות חסרת תקדים ביחס לרומנים ספרותיים שיוצאים לאור בדרום אמריקה. הצלחת הספר חצתה מגזרים ומעמדות: קראו אותו פועלים, פרופסורים, עקרות בית ואפילו זונות (יש הטוענים כי הספר היה פופולרי במיוחד בכמה בתי בושת בדרום אמריקה).

      ההוצאה החלה להדפיס מהדורות חדשות מדי שבוע ותוך שנים ספורות תורגם הספר לעשרות שפות ונמכר במיליוני עותקים בעולם. כיום הוא הספר הנמכר ביותר בארצות דוברות ספרדית אחרי התנ"ך. "'מאה שנים של בדידות' היה כמו התפוצצות", סיפר מארקס בראיון שנתן לשגיא גרין ופורסם בעיתון הארץ ב-1996, "אני כמובן הייתי בהלם [...] זה דבר שקרה מיום שני ליום שלישי ופתאום כבר לא יכולתי לצאת לרחוב (ומאז אני יושב במסעדות עם הגב לדלת, ממש בניגוד לקאובויז בסרטים). הייתה לי בעיה חברתית קשה, איך אני אמור להתנהג בנסיבות האלה? הגעתי למסקנה שאני צריך להתנהג כאילו כלום לא קרה: אני עושה את מלאכתי, וזה רק עוד ספר אחד ממכלול היצירה שלי".

      בתחילה נדד מארקס בתוך דרום אמריקה - מארגנטינה לפרו ומשם לוונצואלה - בניסיון לברוח מההצלחה. בקראקס, בירת ונצואלה, אף ביקש ממארחו לתלות שלט בכתב יד מחוץ למקום שבו שהה: "דיבור על 'מאה שנים של בדידות' אסור בהחלט". לבסוף החליט לעקור עם משפחתו אל מעבר לים והשתקע בברצלונה. אך גם שם הצלחת הספר המשיכה לרדוף אותו וגזרה עליו שתיקה ספרותית של 8 שנים, עד שפרסם את "סתיו של פטריארך" בשנת 1975.

      באי יריד ספרות בקולומביה מצטלמים על רקע תמונתו של גבריאל גרסיה מארקס המנוח (רויטרס)
      ילדים מצטלמים על רקע דמותו של מארקס בקולומביה (צילום: רויטרס)

      כאמור, הניסיון של מארקס לברוח מאור הזרקורים לא צלח, ועם כל שנה שעברה מאז שפרסם את "מאה שנים של בדידות", הספר רק צבר עוד ועוד מעריצים ברחבי העולם, וביניהם גם לא מעט סופרים מפורסמים כמו טוני מוריסון, סלמן רושדי, ג'ון אירווינג וג'ונו דיאז.

      "היה משהו כל כך מוכ?ר ברומן הזה", סיפרה טוני מוריסון על הפעם הראשונה שקראה ב'מאה שנים של בדידות', "היה סוג מסוים של חירות מושרשת בספר [...] הרגשתי שיש לי איזו אינטימיות תרבותית גדולה עם מרקס כי הוא אהב לערבב את החיים והמתים [...] ועולמות על-טבעיים, וזה בדיוק האופן שבו סיפרו סיפורים בבית שלי". לאחר מות אביה, החליטה מוריסון לכתוב את הרומן "שיר השירים אשר לסולומון" בהשראת "מאה שנים של בדידות", ופרסמה אותו רק לאחר שקיבלה אישור ממארקס (שנים אחר כך, בשנת 1998, מוריסון ומארקס לימדו ביחד לתואר שני בחוג לספרות של אוניברסיטת פרינסטון).

      ג'ונו דיאס, אחד הסופרים האמריקאים הבולטים ביותר כיום, שספרו "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו" נבחר לספר הטוב ביותר במאה ה-21 עד כה, קרא לראשונה את "מאה שנים של בדידות" בשנת 1988. "זה היה כאילו העולם עבר משחור-לבן לצבע", הוא נזכר. "הייתי אז סופר לטינו-אמריקאי-קריבי צעיר, וחיפשתי נואשות מודל לחיקוי. הרומן הזה חדר דרכי כמו מכת ברק: הוא נכנס דרך הקדקוד, הגיע מיד לבהונות הרגליים, והמשיך לחיות בתוכי בעשורים הבאים עד ממש לרגע זה. [...] אני מרגיש שאם יש שבעה דורות במשפחת בואנדיה, הרי שאנחנו הדור השמיני. אנחנו הילדים של מקונדו".

      וכך המשיך הספר להשפיע ולקבל הוקרה חובקת עולם, כששיאה הגיע בשנת 1982, אז הוחלט להעניק למארקס את פרס נובל לספרות – מהלך שקיבע סופית את מעמדו של "מאה שנים של בדידות" כספר חשוב ומשפיע. הוועדה השוודית שבחרה במארקס תיארה את "מאה שנים של בדידות" כ"ספר שבו הפנטזיה והריאליזם משולבים יחד ויוצרים עולם דמיוני עשיר שמשקף את חיי היבשת ואת הקונפליקטים שלה".

      מארקס, שהיה אז בן 54, הגיע לשטוקהולם בלוויית משפחתו, 12 חברים קרובים, ולהקה של שישים נגנים ורקדנים ששלח נשיא קולומביה בליסריו בטנקור. הוא לא שעה לפרוטוקול שמחייב לבישת טוקסידו, והגיע לבוש בחליפה קולומביאנית מסורתית שמכונה "ליקי-ליקי". על רקע התפאורה הזו הוא נשא נאום שקיבל את הכותרת "בדידותה של אמריקה הלטינית" - נאום אידיאולוגי חריף שהפך לאחד מנאומי הנובל המפורסמים ביותר, ועסק בטרגדיות הפוליטיות שפקדו את אמריקה הלטינית והתערבבו עם יופייה המיוחד ורב הקסם.

      הפעם, כדי להימנע ממחסום הכתיבה שפקד אותו לאחר הצלחת "מאה שנים של בדידות", המשיך מארקס לעבוד ולכתוב כרגיל וניסה להתעלם ככל שיכל מגלי האהדה העצומים שקיבל בעקבות הזכייה בנובל. "פרס נובל הפך כמעט לתואר אצולה, זה כמו להיות רוזן או מרקיז", סיפר מארקס לשגיא גרין, "[אבל הוא] לא שווה כלום אלא כדי למנוע עמידה בתור. [...] זה משהו נפלא: אני בא בצניעות לאיזה מקום או אירוע ומיד מישהו ניגש אלי, פונה אלי בהדרת כבוד של 'מאסטרו', תופס אותי ביד, עוקף את כל התור ומכניס אותי ישר פנימה. ואז כבר פותחים שמפניה, ובא הממונה וכל המנהלים וכולם גם מבקשים חתימות וכו'".

      הסופר גבריאל גרסיה מקבל פרס נובל לספרות, 1982 (AP)
      "פונים אלי בהדרת כבוד". מארקס והנובל (צילום: AP)

      ב-17 באפריל 2014 מת גבריאל גרסיה מארקס והוא בן 87. לא כיתת יורים גרמה למותו, אלא סיבוך בנאלי של דלקת ריאות. עם היוודע דבר מותו הוכרזו בקולומביה מולדתו שלושה ימי אבל וברחבי דרום אמריקה נערכו המוני טקסים רשמיים ולא רשמיים לציון מותו. שבוע מאוחר יותר נערכה ההלוויה הרשמית במשכן לאמנויות במקסיקו סיטי, שם חי מארקס בשלושת העשורים האחרונים לחייו, בהשתתפות אלפי בני אדם; הבמה קושטה בהמוני ורדים צהובים (הפרח האהוב על מארקס) ומוזיקאים שונים ביצעו את השירים האהובים עליו. "הוא היה קרוב לוודאי הקולומביאני הגדול ביותר בהיסטוריה שלנו", אמר חואן מנואל סאנטוס, נשיא קולומביה, "העולם מכיר את קולומביה בזכות כתיבתו של מארקס. [...] כפי שהוא עצמו אמר – הריאליזם המאגי שלו הוא לא המצאה של סופר, אלא תיאור מהימן של קולומביה כפי שהיא". ואילו נשיא ארה"ב דאז, ברק אובמה, הוסיף דברי הספד משלו: "העולם איבד את אחד הסופרים בעלי החזון הגדולים ביותר ואחד הסופרים האהובים עליי בצעירותי. אני מציע את תנחומיי למשפחתו ומקווה שיתנחמו בידיעה שיצירתו של גאבו תיזכר לדורות".

      שנתיים קודם לכן נודע באמצעות אחיו כי מארקס סובל מדמנציה ונאלץ להפסיק לכתוב. האיש שהתפרנס כל חייו מעיבוד זיכרונותיו וחוויותיו לכדי ספרות, לא יכול היה יותר לזהות אנשים ולזכור את שמותיהם. ואולי כבר לפני 50 שנה, כשכתב את "מאה שנים של בדידות", ניבא לעצמו גורל דומה לזה של מקונדו, שזיכרונה ימחה ברגע שבן המשפחה האחרון בשושלת יסיים לקרוא את הגווילים. כך כתב בפסקה האחרונה בספר: "מקונדו כבר הייתה מערבולת איומה של אבק ועיים, שחגה בכוח עברתה של הסופה התנ"כית, ואאורליאנו דילג על אחד-עשר עמודים שלא לאבד זמן על מאורעות ידועים לו יפה, והתחיל לפענח את השעה שחי בה, והיה מפענחה וחי אותה בזמן אחד, ומנבא את עצמו אגב פענוח הגוויל האחרון כאילו ראה את עצמו בראי מדב??ר. באותה שעה דילג שוב כדי לצאת לפני הנבואות ולמצוא את המועד והנסיבות של מותו שלו. ואולם קודם שהגיע אל שורת-השיר האחרונה הבין שלעולם לא יצא מן החדר ההוא, כי היה צפוי מראש, שעיר הראיים (או מראות-התעתועים) תימחה ברוח-סערה ותאבד לנצח מזיכרונם של בני-אדם בו ברגע שיכלה אאורליאנו בבילוניה לפענח את הגווילים, וכל מה שכתוב בהם אינו חוזר מימות עולם ועד עולם, כי גזע-צאצאים שנידון למאה שנות בדידות אינה ניתנת לו הזדמנות שניה על האדמה".

      אבל מקונדו ומארקס לא נשכחו מלבם של עשרות המיליונים שקראו את "מאה שנים של בדידות". להפך. ככל שעוברות השנים מתגלה הספר לעוד ועוד דורות של קוראים ברחבי העולם, ומקונדו ממשיכה לזכות לשלל אזכורים בספרות, בקולנוע ובאמנות. וכך הותיר אחריו גבריאל גרסיה מארקס מורשת ספרותית מפוארת שבפסגתה עומד כבר 50 שנה ספר אחד בלתי נשכח, האוצר בתוכו את סיפורה של האנושות כולה – סיפור שלא יישכח אף פעם, כי הוא ממשיך להיכתב כל יום, וימשיך כך מדור לדור, עד קץ הימים.

      הסופר גבריאל גרסיה מקבל פרס נובל לספרות, 1982 (AP)
      גבריאל גרסיה מארקס (משמאל) מקבל פרס נובל לספרות ב-1982 (צילום: AP)

      ועוד כמה עובדות על "מאה שנים של בדידות"

      * גם עלילת הספר "סופת שלכת", שיצא לאור 12 שנה לפני "מאה שנים של בדידות", מתרחשת במקונדו.

      * את שלושת הפרקים הראשונים של "מאה שנים של בדידות" שלח מארקס לסופר המקסיקני קרלוס פואנטס, שהתרשם מהם מאוד וכתב על כך במגזין ספרות מקסיקני. אחד הקוראים הראשונים של כתב היד המלא של הספר היה הסופר הארגנטינאי חוליו קורטאסר, וגם הוא הרעיף עליו שבחים.

      * מארקס לא הסכים להפוך את 'מאה שנים של בדידות' לסרט, למרות הצעות רבות שקיבל. למפיק הארווי ויינשטיין אמר מארקס כי הוא יסכים לעיבוד קולנועי של הספר כולו רק בתנאי שהם יוציאו אותו בחלקים לפי פרקים – פרק אחד בשנה (כל פרק באורך 2 דקות) במשך מאה שנים.

      * סצנה בתחילת הסרט "צ'יינטאון" של רומן פולנסקי מתרחשת בבית דירות בהוליווד שנקרא "אל מקונדו".

      * בעקבות הצלחת "מאה שנים של בדידות" פנתה למארקס סופרת צעירה שרצתה לפרסם ספר תחת הכותרת "250 שאלות לגבריאל גרסיה מארקס". "נפגשתי איתה לקפה", סיפר על המקרה במכתב לחבר, "והסברתי לה שאם אענה על 250 שאלות, הספר יהיה שלי".

      * הקלדנית שהדפיסה את העותק הסופי של "מאה שנים של בדידות", אספרנזה אריאזה, התוודתה בפני מארקס כמה שנים לאחר פרסום הספר שכשחזרה מהפגישה איתו עם דפי כתב-היד, היא החליקה ביציאה מהאוטובוס ונפלה אל תוך גשם שוטף. הדפים שהחזיקה ביד התעופפו לתוך שלולית בצד הרחוב, ועוברי אורח עזרו לה לאסוף אותם. היא לקחה את הדפים הביתה וייבשה אותם אחד אחד במגהץ.

      * בראיון לאטלנטיק שפורסם בינואר 1973 אמר מארקס: "אם לא הייתי כותב את מאה שנים של בדידות, לא הייתי קורא אותו. אני לא קורא רבי-מכר".