(בסרטון: קטע מ"נרודה" באדיבות בתי קולנוע לב)
פאבלו לארין ביסס השנה את מעמדו כאחד מן הקולנוענים הלוהטים בעולם. הבמאי הצ'יליאני, שכבר היה מועמד לפני ארבע שנים לאוסקר על "לא" המופתי, ביים השנה לא פחות משני סרטים מדוברים: "ג'קי", דובר האנגלית בכיכובה של נטלי פורטמן, קיבל אף הוא מועמדויות לפסלונים, הוקרן בהצלחה רבה בפסטיבלים של ונציה וטורונטו ועורר תהודה רבה; "נרודה", אותו יצר בשפת אמו, ערך את בכורתו העולמית בפסטיבל קאן ומאז זכה גם כן לשלל עיטורים ושבחים.
את "ג'קי" ראינו כאן על המסך הגדול כבר לפני שלושה חודשים, וכעת אפשר להתרשם כאן גם מ"נרודה", שעלה פה לאקרנים אמש (חמישי). כמשתמע משמו, הוא עוסק בגדול המשוררים הצ'יליאנים, שהיה גם פעיל פוליטית ובאופן כללי נרשם בדפי ההיסטוריה כאחת הדמויות המרכזיות במולדתו. בדומה לעבודתו הקודמת של לארין, גם סרט זה מתאר את החיים הללו באופן שמשתעשע עם כל הכללים המוכרים של הז'אנר הביוגרפי. למעשה אי אפשר אפילו לקרוא לו ביוגרפיה.
אז מה הוא כן? שאלה טובה. "כשאתה מגיש סרט לפסטיבל קאן, אתה חייב למלא טופס עם כל מיני פרטים טכניים כמו השם והאורך שלו וכדומה, וכשהגעתי למשבצת של הז'אנר, לא ידעתי מה למלא", אומר לי לארין בנושא, בעת שאנו נפגשים יום לאחר פרמיירת "נרודה" בריביירה. "אני חושב שהסרט הזה הוא קצת דרמה, קצת קומדיה שחורה, קצת מערבון וקצת מותחן אפל, אז אי אפשר להכניס אותו למשבצת".
גם את נרודה עצמו, אומר לארין, אי אפשר היה לקטלג. "קראתי ארבע ביוגרפיות שלו, קראתי את האוטוביוגרפיה שלו וקראתי כמעט כל מה שאי פעם כתב, ואחרי כל זה אני יכול לבוא ולהכריז שאין לי מושג מי הוא היה", מודה הבמאי. "נרודה זה בן אדם שאי אפשר לתפוס. הוא כמו מים אם תשים את הידיים ותנסה ללכוד אותם, הם יחמקו ממך ואתה סתם תירטב. זה נשמע אולי שלילי, אבל היה בכך גם צד חיובי, כי זה איפשר לי הרבה חופש. לא הרגשתי כמו בן אדם שעושה סרט על נרודה, אלא כמו אחד שבא לביתו ומשחק עם הצעצועים שלו. כשנרודה זכה בפרס נובל, הוא אמר על התקופה המוצגת בסרט שאינו יודע אם חי אותה, כתב אותה או חלם אותה, וזה פתח את הדלת מבחינתי ליצור משהו שנע גם כן בין הגבולות הללו".
התקופה המדוברת היא סוף שנות הארבעים, בה מצא עצמו נרודה נרדף בידי השלטונות. זה קרה באמת, אך כדי להציג זאת, בודה הסרט דמות של מפקח משטרה, אותו מגלם שותפו הקבוע של לארין, גאל גרסיה ברנל, והשניים מנהלים משחק בו לא תמיד ברור מי החתול ומי העכבר. "בחיים לא הייתי מנסה ליצור סרט על חיים שלמים של מישהו. זה לא מעניין. הרבה יותר מעניין לבחור רגע מסוים ומשמעותי אחד", אומר היוצר, ונאמן לדרכו, הוא השתמש בטכניקה דומה גם ב"ג'קי", המתרחש כזכור בפרק זמן קצר בלבד, בימים שלאחר רצח קנדי.
בדומה לג'קי קנדי, שהיה לה מבטא מלאכותי וכבד, אותו השכילה נטלי פורטמן לחקות באופן מושלם, גם לנרודה היה חיתוך דיבור מאופיין במיוחד. "הוא דיבר בצורה ספציפית ביותר, וכיוון שכולם בצ'ילה מכירים את נרודה, כולם גם יודעים איך הוא דיבר", אומר הבמאי. "כולם גם יודעים לחקות אותו, אבל אף אחד לא יודע לעשות זאת כמו לואיס גנקו, שמגלם אותו כאן. היינו עומדים בהשתאות ומקשיבים לו בקנאה במהלך הצילומים. עם זאת, בשלב מסוים אמרתי לו להשתדל לא לחקות את נרודה יותר מדי. לפעמים אתה רואה סרטים על דמויות היסטוריות שהצליחו לחקות אותם באופן מושלם, ואז אתה שואל את עצמך או.קיי, החיקוי מושלם, אבל מה עם הסרט? לא רציתי ליפול בפח הזה. מה עוד שבכל מקרה זה לא סרט על נרודה".
לארין, בן 40, המשיך את המומנטום שלו גם לאחר "ג'קי" ו"נרודה". הוא הפיק את "אשה פנטסטית", אחד הסרטים הטובים של פסטיבל ברלין האחרון, וחתם חוזה לביים את "אמריקאי אמיתי", סרט מדובר על אלימות נגד מהגרים בארצות הברית, בו אמור לככב טום הרדי. כפי שקרה לעוד כמה קולנוענים צעירים בני דורו, גם במקרה שלו נראה כי ההצלחה מעט עלתה לצ'יליאני לראש, ולפחות במפגש שלי עמו, הוא מתנהג לעיתונאים בצורה זחוחה ולא נעימה.
רק פעם אחת במהלך הראיון משנה לארין את הפוזה היהירה והקרירה למשהו סימפטי ונלהב יותר. זה קורה כשאני משבח את המוזיקה בסרט, והוא קופץ בהתרגשות. "אני כל כך שמח שהבחנת בזה, עבדנו על זה כל כך קשה, בן אדם, כל כך קשה. עברתי על יותר מאלף קטעים מוזיקליים עד שבחרתי את אלה שהכי אהבתי".
ואיזה שירים של נרודה אתה הכי אוהב?
"נרודה מוכר במיוחד בגלל שירי האהבה שלו, אבל אני דווקא מעדיף את השירים מלאי הזעם, הפוליטיים. חסר מישהו כמוהו היום. אתה יכול לתת לי שם אחד של משורר שיש לו מספיק כוח וזעם כדי לפרסם שירים שיחרבו לפוליטיקאי כלשהו את הקריירה? אין היום אף אחד שמתקרב למעמד וליכולות שלו".
