חדרי הלב: "חדרי הבית" מוכיח שוב כי איתן גרין הבמאי עם הלב הכי רחב בסביבה

(בסרטון: קטע מ"חדרי הבית", באדיבות בתי קולנוע לב)

כל שוחר כדורסל שחי כאן בשנות התשעים, זוכר את עמי נאווי: הוא לא היה בהכרח הכי וירטואוזי או גבוה על הפרקט, וגם לא שיחק במכבי תל אביב אלא ביריבה העירונית והפחות עשירה הפועל, אך הודות למשחק הנשמה שלו, הצליח בכל זאת להותיר חותם על המגרש וגם לא פעם להכריע את ההתמודדות. לפיכך, מבחינת אוהדים אדומים שרופים כמו איתן גרין, קולנוען שהיה בעברו פרשן ספורט ונותר תמיד מעריץ אדוק של הכדור הכתום, מדובר באליל מעורר השראה.

לא פלא אם כך, שלגיבור "חדרי הבית", סרטו החדש של גרין, קוראים אברהם נאווי. גם כי לכל דבר בתסריט שכתב הבמאי יש סיבה ומקום, וגם כי הדרמה כולה עשויה בצלמו של השחקן האגדי: כמוהו, גם בה אין שום דבר נוצץ על פניו, אך היא מלאת נשמה.

וכמו בסרטים קודמים של גרין, ובראשם "אזרח אמריקאי", גם כאן משחק הכדור הכתום תפקיד. לא פעם אנחנו פוגשים את הגיבורים באולם הכדורסל, שכן בנו של אותו אברהם מתגלה כשחקן המצטיין של נבחרת התיכון, והוא וגיסו הולכים לעקוב אחר ביצועיו בהתלהבות רבה.

השניים שבעי נחת מן ההישגים של הילד, אך חוץ מזה, שום דבר לא הולך למשפחת נאווי: אברהם עובד כקבלן, אבל פרויקט הבינוי האחרון שלו קרס והותיר אותו בחובות כבדים. הפתרון היחיד לכך יהיה למכור את ביתו החדש שלו עצמו, אך הוא אינו מסוגל נפשית להודאה כזו בכישלון. אז הריבית מצטברת, וכל צלצול באינטרקום מבשר על בואו של עוד נושה זועם או שליח של השוק האפור, מה שמערער את ביטחונו העצמי של הגיבור ואת יחסיו עם אשתו, וגם את מצבו של הילד, המתהלך סהרורי בלילות ולא שולט על השלפוחית שלו – סימבול, כמובן, לעיסוקו של "חדרי הבית" בגבריות לא מתפקדת (צפו להרבה סמינריונים בנושא הפאלוס בסרט).

בתיאור מצוקותיו של הקבלן פושט הרגל, מפגיש אותנו גרין עם דמויות רבות – בני משפחתה של גיסו, שלביתו נאלץ אברהם לעבור כדי להסתתר מנושיו; הפועלים הפלסטיניים אותם הותיר בשוקת שבורה; וגם מאמנו של הנער הכדורסלן, שהוא במקרה גם המורה להיסטוריה שלו, ובשני התפקידים מקפיד לנגוש בו בסמכותיות אבהית שאותה מתקשה האב הביולוגי להפגין.

רק דבר אחד משותף לכל הדמויות הללו: בין שזה מופנם ובין שזה מוחצן אצלן, כולן טובות לב. למעשה, חוץ אולי משני טיפוסים נאלחים, המופיעים בסרט לדקותיים בלבד ולכן אין להם הזדמנות לכפר על מעשיהם, אי אפשר לחשוב ולו על "רע" אחד בסיפור הזה. מזמן לא ראינו תוצר קולנועי שופע כל כך הרבה אהבת אדם.

החסד והחמלה מתפרצים כאן מכל פינה. ברגע אחד, למשל, מחפשים שניים מבני משפחת נאווי קורות גג חדשה. כשהם הולכים לראות דירה להשכרה, מי שפותח להם את הדלת הוא לא אחר מאשר אותו מאמן כדורסל/מורה לספורט, בגילומו של אריה צ'רנר עתיר ההבעה, ובזירה האינטימית הזו, פרצופו הקשוח מתחלף לפתע בפנים כה מעוררות אמפטיה, עד שבא לצופה לקפוץ אל המסך ולחבק אותו, והתחושה הזו חוזרת על עצמה כמה פעמים במהלך הצפייה בהזדמנויות אחרות.

לא רק צ'רנר מצליח לרגש במשחקו כאן, אלא גם כל השאר. הסרט מצטיין במלאכת הליהוק. יובל סגל כאב, אסנת פישמן כאם ועידו זייד כבן: השלושה אכן נראים כבני משפחה, ובעיקר בולטת העובדה כי שני הגברים מתאפיינים באותה סוג של גמלוניות. נוסף לכך, כל אחד מהם עושה את מלאכתו באופן מאופק ומדויק. בצדם, בולטים בעיקר דני שטג כגיס האמוציונלי ויעקב זאדה דניאל כנושה שאחראי הן לרגע הכי אלים בסרט והן לסצנה הכי מצחיקה בו – דיאלוג על התאבדויות, המצליח לשבור בהומור מקברי את המתח הנורא לגבי גורלו של הגיבור.

בכלל, לכל אורכו מתובל הסרט בקומדיה שחורה ובאירוניה דקה, שמונעת ממנו להיגרר למחוזות הקיטש ברגעים המרגשים יותר או להידרדר לפאתוס בקטעים המדברים על נושאים ברומו של עולם – ועל מה לא מדברים פה. לא רק כדורסל וגבריות במשבר צפים כאן, אלא גם האובססיה הישראלית-בורגנית לבית, פערי המעמדות, השד העדתי, יחסי דת ומדינה, השואה והדור השלישי ואיך לא, גם הסכסוך.

במובן מסוים, "חדרי הבית" מכיל ב-104 דקותיו כמעט את כל הנושאים שעלו ביתר הסרטים הישראלים מן העת האחרונה – נתון מתבקש לדעתי, בהתחשב בכך שגרין הוא גם מורה ותיק ומוערך לקולנוע, ולמעשה האב הרוחני של רבים מן היוצרים והיוצרות כאן.

היותו של גרין אחת הדמויות המקובלות והאהובות בתעשיית הקולנוע הישראלית ודאי לא הזיקה לקבלת הפנים של הסרט. חלק מן הביקורות שקיבל נראות לי אולי מעט מפרגנות יתר על המידה, וההפרזה הזו בסך הכל עושה ל"חדרי הבית" עול, שכן היא מעמיסה עליו ציפיות לא ריאליות.

גם בלי להיות יצירת מופת פנומנלית, מצליח "חדרי הביתה" לעורר בקהל משהו. קשה שלא לצאת ממנו בהתרוממות רוח - בגלל אמונתו שלו באדם ובכוחה של האחווה בין בני אדם, ובגלל התפיסה שלו שיש להשתמש בקולנוע כדי לחזק גם את האמונה של הקהל בטבע האנושי ובסולידריות, כי אחרת, מי צריך סרטים בכלל?

אם עמי נאווי היה שחקן הנשמה האולטימטיבי של הכדורסל הישראלי, איתן גרין הוא המקבילה הקולנועית שלו. אמנם אין לו תקציב גבוה ואין לו פוזה, אבל כמו ש"חדרי הבית" מוכיח, לפעמים לב רחב זה כל מה שצריך בשביל לקלוע.