(בסרטון: מתוך "אני לא הכושי שלכם")
מחר ייצא לדרך פסטיבל דוקאביב, ויציג תחרות מקומית עשירה ותפריט בינלאומי גדוש ואיכותי גם כן. עם זאת, אף שהאירוע מתהדר בעשרות סרטים מרחבי תבל, אפשר בנקל לסמן מהי היצירה הכי נפיצה ומדוברת ביניהם - "אני לא הכושי שלכם", מסמך הדוקו של ראול פק על ההיסטוריה של האפליה והאלימות הגזעית בארצות הברית, שהיה מועמד לאוסקר, שבר שיאים קופתיים, ועורר תהודה רבה בתקשורת האמריקאית.
גם באירופה לא נותרו אדישים לסרט. יכולתי להתרשם מכך בהקרנת הבכורה שלו ביבשת, לפני כשלושה חודשים בפסטיבל ברלין. מאות צופים מילאו את האולם הרחב, והמטירו על פק שלל שאלות מיד כשעלה על הבמה עם תום ההקרנה כדי לשוחח עם הקהל. היו שם גרמנים ואמריקאים, לבנים ושחורים, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, והם לא הסתירו את האמוציות ש"אני לא הכושי שלכם" הוציא מהם. אחד סיפר כי הוא חושש לחייו בשל צבע עורו, אחר צעק בגנות טראמפ וכיוצא בכך, והקולנוען השיב על כל זה בתשובות חריפות שנענו במחיאות כפיים סוערות, פעם אחר פעם.
למעשה, יותר מאשר הקרנת בכורה קולנועית, האירוע סביב "אני לא הכושי שלכם" הרגיש כמו עצרת בחירות מוצלחת. רק מתבקש, אם כך, שפק פנה ישירות לצופים שוב ושוב ועודד אותם לצאת לרחובות. "זה סרט על ההיסטוריה האמריקאית, אבל הוא רלוונטי באותה מידה גם לאירופה, ובעצם לכל אזרח בעולם", הצהיר. "גם הלבנים הפריבילגים חייבים להבין שהסרט הזה נוגע להם. כולנו על אותה סירה. אם הטיטניק שוקעת, אז גם האנשים במחלקה הראשונה וגם האנשים במחלקה השלישית טובעים. כולכם חלק מן הבעיה - אבל גם חלק מן הפתרון. אל תחפשו אצלי את התשובות. קחו אחריות על גורלכם". בשלב זה, התקרה באולם המהודר באלכסנדרפלאץ כמעט התרוממה באוויר.
יום לאחר מכן, פגשתי את פק באופן אינטימי יותר במתחם הפסטיבל, והוא אמר לי כי מה שחוויתי לא היה יוצא דופן. "כך קורה גם לאחר ההקרנות בארצות הברית", לדבריו. "95 אחוז מהאנשים יוצאים נסערים וחייבים לדבר עליו עם מישהו. ראיתי צופים, שלא הכירו קודם לכן אחד עם השני, עומדים ומדברים בלובי או אפילו במגרש החנייה דקות ארוכות לאחר שיצאו מן האולם. באמריקה, עושים הכל מאז ומעולם כדי שלא תכיר את המציאות, והופכים אותך בעל כורחך לחלק מן המיתולוגיה האוטופית של החלום האמריקאי. הסרט הזה מעיר אנשים מהחלום ומכריח אותם להתמודד עם האמת על המבנה החברתי".
כדי להשיג את האפקט הזה, משתמש פק בכתב יד של הסופר ג'יימס בולדווין, שהספיק להשלים רק שלושים עמודים ממנו לפני מותו. הבמאי לוקח את הטקסט המעמיק, אותו קורא סמואל ל.ג'קסון, ומשלב אותו באלפי קטעי ארכיון שונים ומשונים המתכתבים עם הנושאים בהם הירהר מי שהיה אחד מהוגי הדעות הבולטים של הקהילה השחורה - כלומר, המבנה החברתי בארצות הברית והמקום של השחורים בו. קפיטליזם, מרקסיזם ואסקפיזם הם רק כמה מן המושגים המפוצצים שעולים כאן לדיון, והסרט גם מקפיד להמחיש את התפקיד שממלאת הוליווד בחיזוק הממסד ובדיכוי התרבותי של השחורים. זה נשמע מורכב, וזה אכן כך - "אני לא הכושי שלכם" הוא מעין עבודת דוקטורט קולנועית, בלי ראשים מדברים אבל עם אינספור פרטים ומילים.
כיאה לכך, גם פק עונה על השאלות בתשובות ארוכות ומעמיקות, שלא פשוט לתמצת אותן ובטח שלא לתרגם אותן. הבמאי, יליד האיטי שגם שימש תקופה קצרה שר התרבות במדינה, כבר יצר בעבר לא מעט סרטים שזכו להערכה בפסטיבלים ועשה לעצמו כבר מזמן שם בעולם הקולנוע האיכותי, אך "אני לא הכושי שלכם" שם אותו לראשונה במרכז הבמה. הפרויקט הזה אישי מבחינתו, שכן הוא גילה את כתבי בולדווין כבר בנעוריו ו"הם שינו את חייו".
כשסוף כל סוף סגר מעגל והחל לעבוד על הסרט, ההתחלה היתה קלה, שכן בעלי הזכויות על מורשתו של בולדווין הסכימו להעניק לו גישה חופשית אליה. ההמשך היה קשה יותר, שכן העבודה על הפרויקט המורכב לקחה לא פחות מעשר שנים, וכמה סמלי שהוא הגיע לאקרנים דווקא עכשיו, בתקופה כל כך טעונה בעולם בכלל ובארצות הברית בפרט. "לא הוספתי כאן שורה משלי, ומדהים לראות איך דברים שנכתבו לפני כל כך הרבה שנים, אקטואליים ורלוונטיים כיום מתמיד", מכריז הבמאי בפניי. "בולדווין כתב את הטקסט הזה לפני 54 שנה, אבל זה נראה כאילו חיבר אותו היום בבוקר. כל זה מראה לך עד כמה לא נעשה כלום כדי לשנות את המצב בחמשת העשורים שעברו מאז".
כוכבי כתב היד הלא שלם של בולדווין הם שלושה מחבריו: מדגר אוורס, מלקולם אקס ומרטין לות'ר קינג. שלושתם הנהיגו את המאבק למען זכויות השחורים, ושלושתם נרצחו כשהם והוא היו בשיאו. כשאני שואל את פק מה היה קורה לו השלושה היו עדיין בחיים, התשובה שלו ברורה.
"אין תסריט כזה", הוא אומר. "הממסד לא היה מאפשר את זה. צריך גם לזכור, שהם נרצחו ברגע מסוים מאוד. רוצים שנזכור את מרטין לותר קינג בתור מטיף שוחר שלום, ומשכיחים מאיתנו את הכיוון הרדיקלי שתפס בשנתיים האחרונות לפני מותו, כשהבין את הקשר בין המאבק הגזעי למאבק המעמדי. הצעדה הבאה שהיה אמור לארגן לפני ההתנקשות בחייו, היתה צעדה נגד העוני, משותפת לשחורים ולבנים. השיטה לא היתה יכולה להרשות לעצמה שהוא יישאר בחיים. אז האם היא רצחה אותו בעצמה? כמובן שלא, אבל היא גם לא עשתה דבר כדי למנוע את ההתנקשות. ה-FBI ידע הכל על מרטין לותר קינג. הם ידעו מראש על כל צעד שלו ועל כל דבר שקורה מסביבו. אם רצו בכך, הם היו יכולים להגן עליו ולמנוע את רציחתו, אבל איזה אינטרס היה להם לעשות כך? הם רצו להיפטר ממנו. כך קרה גם עם מלקולם אקס, עם מדגר אוורס ועם הרבה מנהיגים אפריקאים שהיו עצמאיים מדי מבחינת השלטון האמריקאי".
איך אתה משווה בין התנועות שהשלושה הובילו בין שנות השישים לבין תנועות עכשוויות כמו Black Lives Matter למשל?
"ההבדל הוא שהיום יש המון ארגונים שונים, הפועלים בנפרד ובלי אג'נדה ואסטרטגיה משותפת, כי אלה דברים שלוקח הרבה זמן לבנות. בזמנו, למאבק למען זכויות השחורים היה בריתות עם כל הקבוצות האחרות - עם היהודים, למשל, וגם עם ועדי העובדים, אותם רייגן הקפיד לפרק לחלוטין. אז אתה מבין, הממסד טרח להרוס לחלוטין את התשתית של המאבק - גם נפטר מן המנהיגים שלו וגם ניטרל את בעלי הברית שלו. כל זה גם ממחיש לך את מה שהמרקסיזם תמיד טוען: חייבים להכיר את ההיסטוריה כדי להבין את ההווה. אי אפשר להבין את המצב של המאבק למען זכויות האזרח היום בלי להבין מה קרה לו בשנות השישים".
ואיך אתה מסתכל בפרספקטיבה היסטורית על עלייתו של טראמפ, שאגב מופיע כאן לרגע קצרצר בקטע ארכיון מן הימים בהם עוד לא היה אפילו מועמד לנשיאות.
"יש היום נטייה לבוא ולומר - 'או מיי גוד, מאיפה טראמפ הזה בא'? אבל העלייה שלו היתה בהכנה זמן רב והיו לה רמזים מטרימים. מי היה ברלוסקוני אם לא קריקטורה של טראמפ? מה היה סרקוזי? ומה תגיד על המולדת שלי, האיטי, בה הנשיא האחרון היה זמר? בתקופה מבלבלת כמו זו, משטרים פופוליסטיים נוטים לפרוח. אנשים מחפשים תרופה מיידית ושוכחים שדרושים דור או שניים כדי למצוא את התשובות האמיתיות שיהיו מוסכמות על כולם. הדמגוגים, לעומת זאת, פשוט באים ואומרים 'בוא נעשה את אמריקה גדולה שוב', שזה משפט מטומטם שלא אומר כלום, אבל אנשים נופלים בפח כמו שהם נופלים בפח של הלוטו. אנשים רצים למלא לוטו מאותן סיבות שהם רצו להצביע טראמפ. כי במקום לעבוד קשה הם מעדיפים ללכת על ההבטחה השקרית לפתרון הקל שיסדר אותם מהר".
בדיעבד, כיצד תסכם את הכהונה של מי שקדם לטראמפ?
"בולדווין אמר בזמנו, הרבה לפני אובמה - 'השאלה החשובה היא לא מי יהיה הנשיא השחור הבא, השאלה החשובה היא של איזו אמריקה הוא יהיה הנשיא'. זה מה שקרה לאובמה, הוא היה לבדו. כל האנשים שעזרו לו להיבחר לא המשיכו את המאבק. כולם ישבו על הספה וראו טלוויזיה בזמן שהרפובליקאים היו ברחובות ונלחמו נגדו בקונגרס. אני שוב מזכיר: אנחנו אדונים של הגורל שלנו. דמוקרטיה היא תהליך אקטיבי. אתה לא יכול לשבת ולהתרווח על הכורסא ולצפות שהבעיות ייפתרו. הטעות שלנו היא שאנחנו שמים פתק בקלפי ובזה חושבים שהכל יסתדר, ומכאן והלאה מצפים שהפוליטיקאים יעשו בשבילנו את העבודה. זה לא עובד ככה".
גם באירופה הדברים לא ממש עובדים.
"לחלוטין. תראה את הסיפור שהיה עכשיו: שוטרים צרפתיים תקפו צעיר שחור רק בגלל צבע העור שלו, והממסד שתק לחלוטין ולא הביע שום אמפטיה. מספרים שמדי שנה כמה אלפי צרפתים נוסעים לסוריה להצטרף לדעאש. אני מתפלא שלא מדובר בשלוש מאות אלף מצטרפים".
למה בחרת לסיים את הסרט עם "The Blacker the Berry" של קנדריק לאמר?
"אני מודה שהיו לי לאורך השניים לא מעט ספקות לגבי תעשיית הראפ, אותה ראיתי כלא יותר מעוד מיזם קפיטליסטי. אך בכל הנוגע לקנדריק - הוא בעיני אחד המשוררים המעניינים שיש היום, ובעיקר קול של דור. רציתי לסיים את 'אני לא הכושי שלכם' באופן שיסגור את המעגל ויחבר את הקצוות בין שנות השישים לימינו, ומי מייצג את התקופה העכשווית יותר מקנדריק לאמר? איזו דרך טובה יותר יש להגיע אל הדור הצעיר ולהזמין אותו למאבק מאשר להשתמש בשיר שלו?"
ואם נחזור לנקודת ההתחלה, למה "אני לא הכושי שלכם"?
"בתחילה, היה לסרט שם אחר, ולאחר מכן בדקנו עוד שלושים שמות נוספים, אבל בסוף בחרנו ב'אני לא הכושי שלכם' כי אני חושב שזה השם הכי הולם ומדויק. הוא פרובוקטיבי, ללא ספק, אבל לא מתנצל ומעביר בדיוק את מה שבולדווין תמיד אמר - 'היי, זה אני, אני עומד פה וזו לא העמדה שלי, אני לא תוקף אתכם, אבל זה מי שאני ואתם חייבים להתמודד עם זה".