בשנה שעברה חזינו בקולנוען והמוזיקאי רוב זומבי מנצל את שיטת גיוס ההמונים למימון סרטו החדש והאיום "31", מה שהזכיר לנו כמה מעצבן ולא נעים לצפות ביוצרים מבוססים ומפורסמים פושטים יד ומזילים דמעה וירטואלית, בעודם מתחננים לפרוטה השחוקה האחרונה שבארנקי מעריציהם.
"The Void", סרט האימה הצנוע של היוצרים הקנדיים העלומים ג'רמי גילספי וסטיבן קוסטנסקי, שמומן כולו באתר אינדיגוגו, מזכיר לנו לעומת זאת למה לתת את כספנו לבמאים אלמונים זה דווקא רעיון לא רע בכלל.
עלילת הסרט המוצלח למדי מתחילה בלילה גשום בעיירה אמריקאית קטנה. קרטר, שוטר מקומי, נתקל באדם פצוע ומדמם הגורר את עצמו לאורך שביל עפר. איש החוק מסייע לו להגיע למרפאה סמוכה, שדלה באופן מחשיד בכוח אדם וכוללת רק רופא ושתי אחיות. הצוות הרפואי טרוד בטיפול בכמה חולים, בזמן שבחוץ מתאספת לה קבוצה מאיימת של אנשים לבושי גלימה לבנה, המכסים את פניהם בעזרת מצנפות שבמרכזן משולש שחור.
החבורה בראשות קרטר מחליטה להתבצר במרפאה, אבל מתברר שהאיום האמיתי מתפרץ דווקא מתוכם, בדמות יצור גרוטסקי דמוי תמנון. כעת גיבורינו צריכים להחליט מה יותר גרוע - הכת האלימה של האנשים חסרי הפנים הממתינים להם בחוץ, או המפלצת המסתובבת ביניהם.
"The Void" סובל מלא מעט חסרונות. העלילה אינה קוהרנטית, ולבטח מורכבת מדי עבור סרט מן הסוג הזה. הדמויות נשכחות לחלוטין, וסיפורי הרקע שלהן מייגעים למדי. מי שגונבים את ההצגה ומצילים את המצב הם האפקטים המיוחדים והפרקטיים של המפלצת. רוב הסרטים בימינו היו מסתפקים ביצור ממוחשב, אך צמד הבמאים/תסריטאים המתחילים החליטו להחזיר את הצופים לשנות השמונים העליזות, בהן האפקטים מעשי ידי אדם נמצאו בשיאם.
ההשראות הקולנועיות הבולטות של גילספי וקוסטנסקי הן סרטיו המוקדמים של ג'ון קרפנטר ובעיקר "Assault on Precinct 13" ו"היצור". הסיפור עצמו מושפע עמוקות מכתביו של סופר האימה ה.פ. לאבקראפט - מי שרבים מכתביו עוסקים בכתות משונות, הסוגדות למפלצות עתיקות השוכנות בממדים שאינם גלויים לעין אנושית.
בסך הכל, אף ש-"The Void" פחות מוצלח מהסרטים והסיפורים מהם שאבו יוצריו השראה, הוא עדיין יצירה שתענג את חובבי הז'אנר באשר הם.
ונעבור לכותר נוסף שזמין כעת לצפייה ביתית במקרה זה, מדובר ב"סם ווז היר", סרטו הראשון באורך מלא של היוצר הצרפתי הצעיר כריסטוף דרו, המבוסס על סרט קצר שביים לפני כמה שנים.
השנה היא 1998. גיבור הסרט, סם, מתגלה כסוכן מכירות נודד המוצא עצמו בעיירה שכוחת אל באמצע המדבר הקליפורני. המוצר אותו הוא שואף לשווק נשאר סמוי מן העין, אך מה שבאמת מוזר זה שהעיירה נדמית נטושה לחלוטין. הקול היחיד שנשמע הינו של שדר רדיו מסתורי שמלווה את הסרט ומדווח מדי פעם על מרדף שמתנהל אחר פדופיל רצחני המסתובב באזור.
רכבו של סם נופח את נשמתו, מה שמאלץ אותו לכתת רגליו בחיפושים אחר מכשיר טלפון שיאפשר לו לשוחח עם בתו החוגגת יום הולדת, ולהזמין גרר. השמש קופחת מעל ראשו ואור אדום ומוזר מתחיל להופיע בשמים סימן מבשר רעות. ואכן, לא חולף זמן רב עד שסם נתקל באנשים נוספים. הבעיה היא שאותם אנשים רוצים במותו מסיבה לא ברורה, וכעת עליו גם לנסות לשרוד וגם להבין מדוע כל זה קורה לו.
את סם, אגב, מגלם דוגמן התחתונים לשעבר ראסטי ג'ויינר, שמספק הופעה מצוינת בהתחשב בכך שהוא נושא על גבו את כל הסרט ולמעשה מופיע בכל סצנה.
"Sam Was Here" מצטיין באווירה אפוקליפטית ודחוסה ומשרה את תחושת הבלבול אותה חווה הגיבור, גם על הצופה. הנופים המיוחדים והמכוערים של המדבר מתמזגים בצורה כמעט מושלמת עם פס הקול הסינתיסייזרי המעולה. למעשה, זהו לא סרט אימה מובהק כי אם יצירה מופשטת. אל תצפו לתשובה לכל שאלה, או אפילו לחלק מהן, מכיוון שאתם צפויים למצוא את עצמכם במקום כלשהו על קשת התחושות שבין תסכול לאכזבה. אך אם תקדישו לו את 75 הדקות שהוא אורך, תגלו שמדובר בסרט ייחודי וחידתי. כמו פרק של סדרת הטלוויזיה "אזור הדמדומים", רק נטול מוסר השכל.