אחד החוקים הלא כתובים המפורסמים ביותר בעולם של ימינו הוא ש"מה שקורה בווגאס נשאר בווגאס". רוצה לומר: אם אתה כבר מגיע לעיר החטאים, אתה מוגן מפני כל רכילות. מריאנבד, עיירת נופש בצ'כיה, הייתה במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 לאס וגאס של אירופה, יחד עם קרלסבאד (המוכרת לנו היום כקרלובי וארי). התירוץ הרשמי לנסיעה היה מעיינות המרפא, אבל לכל היה ברור שאם אתה נוסע למריאנבד, הליך הריפוי שלו אתה מייחל הוא קצת שונה.
"קיץ במריאנבד", המחזה שהעלתה נגה אשכנזי בתיאטרון "גשר" בבימויו של אמיר י. וולף, הוא במקור רומן מכתבים רב-משתתפים שכתב שלום עליכם. 22 דמויות (במחזה נאלצו אשכנזי ו-וולף לצמצם ל-15) חלקו בו 85 מכתבים ומברקים, והסיפור כולו נע על בסיס הטלגרמות שלהם. דמויות הציר הן הרב שלמה קורלנדר (דורון תבורי), אלמן שנישא בפעם השנייה לבלצה (רוני עינב), צעירה יפה ומפונקת שחומדת רק את כספו. בלצה נוסעת למריאנבד בגלל מיגרנות, שבאורח פלא מגיעות רק כששלמה חושק בה, ושם היא זוכה לאין ספור פלירטוטים מצד שרלטנים כמו מאיר מאריימצ'יק (סשה דמידוב), רופא השיניים זיידנר מקישינב (הנרי דוד) וחיים סורוקר (אלון פרידמן). שלמה הוא חברו הטוב של סורוקר והוא מבקש ממנו שיפקח שבע עיניים על בלצה, אבל הפיתוי גדול ומה שקורה במריאנבד...
הרעיון נחמד, אבל קשה להפוך הצגה כזו למוצלחת, ולו בשל פשטותה: בני זוג יוצאים כל אחד לבדו לחופשה, אנשים נשואים מחפשים ריגושים. לפחות במציאות של ימינו, אין פה שום תחכום, ואכן, המחזה הקצר הזה (80 דקות) לא מספק איזשהו קליימקס יוצא דופן. תבורי מתבלט במעט מעל לשאר מאחר שהוא יודע לקחת את הגרוטסקיות לרמות אחרות, אבל אי אפשר להגיד שמדובר באירוע גדול שמותיר חותם. בחוסר המתח ובמונוטוניות יש משהו נחמד, ו"נחמד" הוא כל מה שאפשר להגיד על ההצגה הזאת.
אם המחזה עצמו הוא סוג של בובה רופפת על חוט, מה שמניע אותו, תרתי משמע, הם התפאורה המצוינת של אדם קלר (מעטים התיאטראות שכמו גשר מצליחים להעמיד תפאורה מבריקה בכל מחזה שעולה), ומעל לכל, הכוריאוגרפיה הנפלאה של טליה בק. התנועה של הדמויות מהפנטת לעתים ומבטאת את הפארסה יותר מהמילים. תמונת הפתיחה המצוינת, שבה נפרדים הנשארים בוורשה מבני זוגם הנוסעים למריאנבד, היא מופת של טכניקה והעמדה, ובק בהחלט ראויה לטפיחה ענקית על השכם.
כתיבתו של שלום עליכם תמיד הייתה ידועה בנטייתה לגרוטסקה, אבל יש רק לשער כיצד היה נתפס סיפור כזה אלמלא נכתב על ידי מחבר יהודי. בסוף המאה ה-19 התפרסמה בצרפת תמונה אנטישמית ענקית בשם "יהודים בחופשה". בתמונה, שנמצאת בוילה ואנזה כחלק מההנצחה, נראים עשרות יהודים גסים, מלוכלכים וחסרי נימוס וכבוד כשהם מלכלכים את חוף הים ומציקים למקומיים ולמקומיות. מאחר שהיהודים נחתו בהמוניהם בקרלסבאד ובמריאנבד, עלו לא מעט דרישות לסלקם מהעיר, כמובן שבעיקר מטעמים אנטישמיים. שלום עליכם הגיע ממקום אחר, כמובן, אבל כשמבינים שזווית הראייה שלו לא הייתה שונה כל כך מאלה של התושבים במוראביה, נוצקת שכבה עבה של רצינות גם סביב רומן מכתבים קליל. למרבה השמחה, במחזה אנחנו זוכים ליהנות רק מהקלילות וטוב שכך, אם כי התחושה היא שזה לא ממש מספק.