היכולת לקבל החלטות יוחסה לאורך השנים לנפש האדם ולרצונותיו. כל החלטה היא בחירה, ובחירה היא חופש. רק יומיים לפני שצפיתי ב"אין סוף" בבימרתף, אולם ברטונוב הקטן של תיאטרון הבימה, עמדה על אותה במה אושרת אינגדשט, שבהצגה הזו משתפת פעולה עם עידו ברטל. היא שיחקה בתפקיד ג'וליה ב"1984", סיפור שהוא ההפך הגמור מבחירות והחלטות.
אלא שבעשורים האחרונים ההתייחסות לאפשרויות שעומדות בפני האדם קצת השתנתה. שלושה סרטים שבלטו בז'אנר הם "לקום אתמול בבוקר" (1993), "דלתות מסתובבות" (1998) ו"אפקט הפרפר" (2004). הרעיון של עולם שבו יש לאדם יותר מאפשרות אחת וביקומים מקבילים מתבסס על "פירוש העולמות המרובים" של יו אברט. בגדול, המוח שלנו פשוט רואה רק מצב אחד, ולא מכיר את קיומן של האופציות האחרות ביקומים מקבילים. על פי התפישה הזאת, התודעה שלנו היא ענין פיזיקלי, לא פחות ואולי אף יותר מרוחני.
על במה עירומה מתפאורה נפגשים רולנד (ברטל) ומריאן (אינגדשט), ומהרגע הראשון נע סיפורם במספר יקומים. ממש כמו בפירוש העולמות המרובים, הדיאלוגים ביניהם מתפצלים, מחביאים בתוכם עשרות, מאות ואלפי המשכים אפשריים. קל לזהות מיד את שאלת ה"מה היה קורה אילו" שצפה על הבמה בכל סיטואציה. בתמונה הראשונה שואלת מריאן את רולנד, אדם אקראי שפגשה זה עתה, האם הוא יודע מדוע אינו יכול ללקק את המרפק. תמונה זו חוזרת מספר פעמים, ומציבה עבור שניהם כמה וכמה אפשרויות. הרי דייט ראשון הוא תופעה השייכת למכניקת הקוונטים כל מילה וכל מחווה יוצרות שלל אופציות עבור שני המשתתפים בו. אין ביטוי גדול יותר ל"מה הייתי צריך להגיד ולעשות אחרת" מדייט מפוספס.
השם המדויק יותר ל"אין סוף" אינו הצגה או מחזה, הוא יותר בגדר תרגיל. פסטיבל פרימיניירה של "הבימה", בו נכלל התרגיל הזה, נועד, לדברי המארגנים, להציב את עבודת השחקן במרכז הבמה. על פניו זו אמירה בעייתית מעט, כמעט פרדוקסלית. הרי מהי במה בעצם אם אין עליה שחקנים?
מסתבר שזו אינה שאלה רטורית, והתשובה לכך טמונה דווקא בשתי הצגות אחרות שרשמו בכורה בשבוע החולף. ב-"1984" של הבימה גונב הוידאו-ארט המצוין את תשומת הלב, וב"קיץ במריאנבד" של גשר בולטת במיוחד עבודת הכוריאוגרפיה. בשני המקרים השחקנים הם כלי ולא העיקר, וכך גם בלא מעט הצגות. למעשה, ככל שגדול ומושקע יותר המחזה, מסיט הצופה יותר ויותר את תשומת לבו ממרכז הבמה.
אז מדוע מדובר בתרגיל ולא במחזה? משום שמעניין לבחון את שינויי התפקידים של ברטל ואינגדשט. אלה לא שינויים דרמטיים ומוקצנים, ודווקא הסיבה הזו היא שמכתירה את התרגיל שלהם כמוצלח. שניהם מצטיינים במעברים הקטנים והמהירים, פעולות שאינן פשוטות כלל. אינגדשט כבר הוכיחה את עצמה כניצן שעוד ילבלב וידובר בו רבות בתיאטרון הישראלי. ברטל, שהיה מצוין בעיניי לאחרונה ב"עלובי החיים" וב"Love, Love, Love", מתחיל להפוך לאחד מאותם שחקנים ששווה לקנות את הכרטיס במיוחד עבורם.
קשה להיות נחרצים לגבי רמות ההנאה מההצגה הזאת. גם "סוף משחק" של סמואל בקט בקאמרי הוא תרגיל שנועד להטיל זרקור על השחקנים, בעיניי כזה שנועד בעיקר לייסר את הצופים. במקרה של "אין סוף" מאוד נהניתי, אבל סביר להניח שזה לא נכון לכל אחד. בכל מקרה, חשוב לזכור שגם אם סבלתם מהמחזה הזה, ביקום מקביל כנראה שאהבתם אותו מאוד.
