על הנייר זה היה אמור להיות ערב שקט בבניין הטלוויזיה ברוממה. אחרי שהתחנה עברה, החל מיום שלישי בלילה, לשידורים חוזרים, הוקצה צוות מצומצם של עשרים אנשים שהיה אמון על שידור גמר האירוויזיון מקייב. הם אלו שאמורים לאייש את הבניין המיתולוגי ביומו האחרון.
בפועל הערב הזה הופך לסוג של מסיבת פרידה המונית. משעות הערב המאוחרות, מאות מעובדי הטלוויזיה מגיעים לאולפן נקדי כדי להיפרד. כוכבי הערוץ הראשון אינם שם, אלא האנשים שמאחורי הקלעים. מפיקים, במאים, צלמים, מאפרים, אנשי מנהלה וכו'. רובם אנשים שלא התקבלו לתאגיד, אנשים שלמחרת נכנסים למעגל האבטלה. בניגוד לציפיות האווירה לא הייתה קשה, נהפוך הוא. חלק מהעובדים מגיעים עם המשפחה, חלקם מביא כיבוד או בקבוק יין, והתחושה במקום חיובית בהרבה מהקולות והתמונות שהגיעו מהטלוויזיה הציבורית בימים האחרונים.
חרף האווירה הטובה, ואף על פי שההנהלה עצמה משתפת פעולה עם מסיבת הפרידה, מחליטים גם שלא לקחת סיכונים ומתגברים את צוות האבטחה במקום. החשש הוא שמישהו מהעובדים יתפרץ לשידור החי האחרון כדי לפגום בו. המאבטחים ברק אקריש ושני בינדר עומדים בכניסה לאולפן, אבל למרות האיום, לכאורה, נראים רגועים ומחויכים. "אף אחד לא חושב שיקרה כאן משהו כזה", מסביר אקריש.
בין כל המינגלינג הזה יש גם כמה אנשים שעובדים בפעם האחרונה ברשות השידור. בראשן עומדות הבמאית עידית גדעון בן אליהו והמפיקה טלי כץ, האחראיות על כך שהכל יעבור בשלום. שידור האירוויזיון אינו מסובך במיוחד, ומלבד הקראת התוצאות של הציבור הישראלי כל כולו מגיע מוכן דרך הלוויין. על הקראת התוצאות אחראי מי שעושה זאת בשמונה השנים האחרונות, עופר נחשון, שידוע בעיקר כשדרן רדיו. נחשון התפרסם בשנות התשעים כשדר המוזיקה הלועזית המוביל של קול ישראל. אחרי שהחל לשדר תכניות כמו "קופסת הלהיטים" ו"טלסינמה" בטלוויזיה, הבחירה בו כפרצוף של רשות השידור באירוויזיון הייתה טבעית. עם השנים הפך לסוג של קאלט בקרב מעריצי אירוויזיון מסביב לעולם. זה קרה בגלל שהקפיד לפתוח כל הענקת ניקוד מישראל עם ברכה בשפה המקומית של המדינה המארחת. זה נשמע פשוט, אבל אחרי שצלח נורבגית, אזרית ושבדית לקול תרועות הקהל באולמות, אפשר להבין מאיפה האהדה.
בתחילת השידור, כשהנציג הישראלי אימרי זיו עולה לבמה, התכנסות העובדים מקבלת טוויסט מרומם. ההופעה הטובה שלו מביאה את כל נוכחי המקום למחוא לו כפיים ולהריע. אנשים מרגישים, בפעם האחרונה, שעשו משהו כמו שצריך, הביאו עוד נציג ישראלי לגמר התחרות.
נחשון מגיע לבניין בערך באמצע התחרות, וכשהוא שנכנס האווירה השתנתה משהו. אנשים מתחילים לקלוט שהנה, אוטוטו זה קורה, העניינים נגמרים. כשנחשון נכנס אל חדר המאפרת שושי אושפיז, היא נראית שבורה. "יצא שאיפרתי את המשתתפים בכל התכניות האחרונות", אושפיז מסבירה. "'המוסף' האחרון, 'מבט' האחרון, 'חשבון יומי' האחרון ועכשיו השידור האחרון". החברות מסביב מנסות לעודד, אבל אושפיז, שכמו עוד מאות הולכת הביתה, יודעת שהמצב לא מזהיר. אחריה נחשון מתקדם אל המלבישה, טל דביר, גם היא בסערת רגשות. עשרים שנה שהיא מלבישה את כולם בערוץ הראשון וגם היא נפרדת הלילה ממקום עבודתה.
למרות כל התחושות הקשות האלו מסביב, נחשון מנסה לשמור על קור רוח לקראת עלייתו לשידור. הוא לא מדבר יותר מדי, מנסה לשמור על פוקוס. אבל אחרי שהוא עובר בזה אחר זה את המאפרת, את המלבישה, הסאונדמן, האסימון נופל לו והוא אומר: "יוצא שרוב מי שמכין את המשדר הזה לא ממשיך לתאגיד. הטרגדיה היום היא כפולה".
בעודו מתכונן מול המצלמה, הבמאית עידית גדעון בן אליהו קולטת שהוא בלחץ ונכנסת לאולפן כדי להרגיע אותו. "אני מעריכה את הדברים שאתה מתכוון להגיד", אומרת לו הבמאית, "חשוב שהדברים יאמרו. זה דברים מהלב שלך, שזה הלב שלי והלב של כל האנשים שיושבים מחוץ לאולפן". הדברים שנחשון הכין אושרו מבעוד מועד על ידי מנהל התוכניות יואב גינאי ומנהל רשות השידור ברי בר ציון. "זה לא טלוויזיה שלי", נחשון הסביר, "אני לא יכול להגיד מה שאני רוצה". הטקסט מועבר אל המתרגמת טל פרי, שמכינה אותם מבעוד מועד לשידור. את התרגום שלה בסוף הערב קינחה אף היא בפנייה אישית לצופים: "שמחתי לשרת אתכם 39 שנים".
כשמגיע זמנו של נחשון להעניק את הניקוד, המנחים האוקראינים מפתיעים אותו בברכה בעברית: "שלום, מה נשמע?". נחשון, כצפוי, מחזיר להם באוקראינית באומרו: "ערב טוב, אוקראינה. מאחלים לכם תודה ובריאות מכל הלב מישראל". המנחים והקהל בקייב עפים על הברכה ואז נחשון, במקום להעניק את התוצאות, מפציץ במונולוג. "כאן ערוץ 1 של רשות השידור מירושלים", נואם נחשון באנגלית. "ב-44 השנים האחרונות ישראל השתתפה באירוויזיון וניצחה שלוש פעמים עם 'הללויה', 'אבניבי' ו'דיווה'. אבל הערב הוא הערב האחרון שלנו. בקרוב רשות השידור תסיים את שידוריה, לנצח. בשם כולנו ברשות השידור אני מבקש לומר: תודה לך, אירופה, על כל הרגעים הקסומים והזמנים הנפלאים". את דבריו מקנח נחשון במשפט בעברית: "עובדי רשות השידור מודים לאירוויזיון ונפרדים".
דבריו מתקבלים במבוכה על ידי המנחים והצופים באולם, שנראים מעט חסרי אונים לנוכח דבריו. רק אחרי שהוא מעניק, בשפה הפורטוגלית, עוד 12 נקודות לזוכה של הערב, העניינים חוזרים לסדרם. נחשון סוגר את המיקרופון והאנשים באולפן היו בדמעות. הוא יוצא החוצה לקול מחיאות הכפיים ולחיבוקים של עובדי המקום.
השעה מאוחרת. כבר אחרי אחת בלילה. עובדי הרשות, אלו שעוד נשארו, אומרים מילות פרידה זה לזה ומתכנסים לתמונה קבוצתית אחרונה. הצילום מתפתח לשירה ספונטנית של "החגיגה נגמרת" של נעמי שמר, שבסיומה האנשים מתפזרים. בטלפון של עופר נחשון מחכות לו הודעות. יואב גינאי כתב לו "אתה ענק!", הזמרת אילנית, שעזרה לנחשון עם המשפט בפורטוגלית, סימסה "היית נהדר", וירדנה ארזי כתבה ש"זה היה מכובד, מרגש ואצילי. יהיה טוב". אפשר רק לקוות.
"מה התחושה עכשיו?", אני שואל את עופר נחשון בסוף הערב. "וואו", הוא נושם עמוק. "התחושה עכשיו היא של ריקנות. הכל ריק. אין כלום בפנים. הדבר היחיד שאני חושב עליו כרגע ויכול לחשוב עליו כרגע, זו העובדה שאני צריך להגיע לכאן מחר בעשר בבוקר ולקרוא חדשות. מחר זו משמרת החדשות האחרונה שלי בקול ישראל. זה הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו. עכשיו כשאתה שואל את זה, הדבר היחיד שכן עולה לי לראש זה שעשיתי את זה. הצלחתי לייצג את עובדי רשות השידור ברגעים האחרונים של הרשות, בצורה המכובדת ביותר שאפשר, ובצורה שמשקפת את כל הכאב של כל עובדי רשות השידור, ואת כל הסאגה הזאת שנקראת סופה של רשות השידור, קול ישראל, עידן שלם במדינת ישראל שמסתיים. 81 שנות רדיו ו-49 שנות טלוויזיה נפלו על כתפיי".
"זה היה רגע הסיום, וזה היה כואב", מוסיף נחשון. "וזה כאב לי מאוד, והשתדלתי לא להתפרק תוך כדי ולא לבכות תוך כדי, ולא בכיתי ולא התפרקתי, אבל הקהל באולם והמנחים הבינו את גודל המעמד, הריעו לנו ומחאו לנו כפיים ותמכו בנו ברגעים הממש-אחרונים של השידור הציבורי בישראל. כולם בכו. אני עוד לא בכיתי. כנראה שכשאיכנס לאוטו ואשים שיר של וויטני יוסטון, אז אתחיל לבכות. כנראה".
