פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      20 שנה לאלבום שגרם לנו לחשוב שפו פייטרז תהיה הלהקה הגדולה בעולם

      "The Colour and The Shape" היה ההצגה הפרטית של דייב גרוהל, זו שהפכה אותו להרבה יותר מהמתופף שמאחורי קורט קוביין. על אף שהוא נחשב לאיש הכי נחמד ברוקנרול, הוא מעולם לא השתמש בהבטחה הזו כדי להפוך למוזיקאי אגדי באמת. לא בטוח שזה מעניין אותו

      פו פייטרז 1997 (GettyImages)
      האלבום שהתעלה על כל אגדות 1997. הפו פייטרז (צילום: Getty Images)

      הרבה אלבומים מצוינים, מהבולטים של אותו עשור, יצאו ב-1997: "OK Computer" של רדיוהד, "Either/Or" של אליוט סמית, "Homogenic" של ביורק, "Urban Hymns" של הוורב, "The Fat of The Land" של הפרודיג'י, "Blur" של בלר, "Brighten the Corners" של פייבמנט, "Life After Death" של ביגי, "Ultra" של דפש מוד, "Album of the Year" של פיית' נו מור,"Be Here Now" של אואזיס. והיו עוד. אבל היה דיסק אחד - אז אלו היו עדיין דיסקים - שאותו שמעתי הכי הרבה, שוב ושוב, הלוך וחזור באותה השנה, יותר מכל דיסק אחר: "The Colour And The Shape" של פו פייטרז.

      האלבום השני של דייב גרוהל - הפעם כבר הייתה להקה מסביבו, לא כמו באלבום הראשון של פו פייטרז שבו הוא שר וניגן על כל הכלים לבדו, ועדיין, זו הייתה ההצגה של גרוהל - היה הפתעה ענקית. בעוד שנתיים קודם לכן,יצירת הסולו הראשונה של גרוהל פוסט-נירוונה הייתה - בעיניי - מצוינת אבל חמודה ונעימה מדי (ועוד אחזור למוטיב החמידות אצל גרוהל), כאן הוא הלך עד הסוף. משחרר את כל שדי הרוקנרול שקיננו בו, מחבק את האינטנסיביות אבל לא מוותר על האינסטינקטים הפופיים המשוננים שלו (בעזרת המפיק גיל נורטון), שרק ילכו ויתחדדו - לטוב ולרע - בשנים הבאות.

      את רוב השירים ב-"The Colour And The Shape" כתב גרוהל סביב התפרקות הנישואים שלו לג'ניפר יאנגבלאד ב-1996, ולמרות שהוא אף פעם לא היה כותב מבריק או עמוק במיוחד - הוא לא קורט קוביין ולא מאט ברנינגר - משהו בפשטות הטקסטואלית התחבר עם המלודיות בצורה מיטבית. גם ברגעי ההרעשה של "Monkey Wrench" האדיר, שהיה הסינגל הראשון ובאמת בא משום מקום, גם ברגעים המהורהרים יותר של "February Stars" ו-"Walking After you"' (בגרסה מעט שונה מזאת שעדיין נטחנת כאן ברדיו), וגם בשיר הטוב של האלבום - ואחד הטובים בכלל בכל רשימה שתרכיבו לעצמכם - "Everlong", שהוא גם וגם וגם וגם. "Everlong" הציג את גרוהל בשיאו, כשכל מעלותיו מותכות לארבע דקות באמת מושלמות בכל מובן. השיר הזה הוכיח שגרוהל, מגדולי המתופפים בכל הזמנים, הוא הרבה יותר מהאיש שהתחבא מאחורי הגב של קוביין.

      האלבום הזה הפך את פו פייטרז להצלחה מסחרית ענקית, כזאת שנמשכת עד היום. גרוהל פיצח את הנוסחה, הרוק האמריקאי המיינסטרימי קיבל להקת בית ואצטדיונים ברחבי העולם הפכו לחברים קרובים. אבל הביקורות אף פעם לא באמת חיבקו את המוזיקה של גרוהל. הוא מוכשר ומצחיק וראש טוב וגבר. אבל זהו. "האיש הכי נחמד ברוקנרול", קוראים לו. יש מי שמתייחס לזה כמחמאה, רבים אחרים ממש לא: האיש סחי, הם טוענים. הוא התוודה בעבר שמעולם לא עשה סמים קשים וגם לא עישן גראס מאז גיל 20, והוא עושה מוזיקה סחית.

      יש קורלציה בין מי שמתעב את פרל ג'אם למי שבז לגרוהל. הם יגידו שפו פייטרז זו לא להקה לאי בודד ולא לרגעים שבהם אתה באמת צריך עזרה. יש בזה משהו. אחרי "The Colour And The Shape" הגיע "There Is Nothing Left to Lose", אלבום שאותו אני אוהב לא פחות, אבל אז עוד חמישה אלבומים זניחים עם מעט מאוד קטעים ראויים. גרוהל התחיל לשלוח את ידו וקולו בשלל פרויקטים ושיתופי פעולה אחרים, חלקם מעניינים וטובים, והמוזיקה הפכה שולית. האיש רק בן 48, באמת נמצא בכל מקום, מעורר קנאה בחריצותו ובלהט שלו (עכשיו, למשל, הוא דוחף ספר שאמא שלו כתבה), אבל לא הפך למי שכתב את פסקול חיינו. לא בטוח שזה באמת מעניין אותו.

      פו פייטרז הם עדיין להקת הופעות אדירה, וזהו. אין ציפייה ואין עניין, כך שהם תמיד יוכלו להפתיע, כמו לפני עשרים שנה, במאי 1997. אני זוכר שאז, בתכנית הרדיו "נקודת הג'ק", כמעט ולא היה שבוע שבו לא השמענו את אחד מהקטעים באלבום. ממש חיכינו לזה. הרבה יותר, למשל, מהשירים של "OK Computer". סחים? אולי. אנשים לא מתוחכמים? בטוח. אבל עם יד על הלב, עם מי הייתם רוצים לשתות בירה, עם דייב גרוהל או עם תום יורק?