פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חלל ריק: "הנוסע השמיני: קובננט" מותח ומהנה אך גם שטחי ומטופש

      הפרק החדש בסדרת "הנוסע השמיני: קובננט" מלא יומרות וחשיבות עצמית, אך הוא מתקשה להצדיק אותן, ודמות הארכי-נבל בגילומו של מייקל פסבנדר גובלת בפארודיה

      חלל ריק: "הנוסע השמיני: קובננט" מותח ומהנה אך גם שטחי ומטופש
      דירוג כוכבים לסרטים -3 כוכבים (עיבוד תמונה , שי ליברובסקי)

      המדריך לזיהוי רשעים בסרט הוליוודי כולל שני סעיפים פשוטים: אם דמות מדברת במבטא בריטי או אוהבת מוזיקה קלאסית, סביר להניח שהיא מנוולת. ב"הנוסע השמיני: קובננט", הפרק השישי בסדרת להיטי המד"ב שעולה כאן היום (חמישי) למסכים, מקלים עוד יותר על הצופים – הארכי-נבל של הסרט, אנדרואיד בגילומו של מייקל פסבנדר, גם מפטפט כאילו יצא מתוך מחזה של שייקספיר, וגם ממהר לחשוף בפנינו את חיבתו לריכרד וגנר.

      לא פלא אם כך כי האנדרואיד מתגלה כרשע מרושע, וכשצוות ספינת החלל בשמו נקרא הסרט מאתרים את כוכב הלכת המרוחק בו הוא רוחש מזימות, הם נחרדים לגלות מה אפלות וסוטות הן הקנוניות שלו. נו, למה כבר אפשר לצפות מאנדרואיד שתחביבו הוא להתיישב ליד הפסנתר ולפצוח בנגינת קטעים מ"טבעת הניבלונגים".

      אחת האמירות השחוקות בעולם הקולנוע, שגם אנחנו ציטטנו אותה לא פעם, גורסת כי רמתו של סרט משתווה לאיכות הנבל שבו. לכן, על פניו, מצבו של "הנוסע השמיני: קובננט" אידיאלי, שכן יש לו לכאורה רשע מושלם: בגילומו של פאסבנדר. וכפי שהבמאי רידלי סקוט והתסריטאי ג'ון לוגן עיצבו אותו, מתגלה האנדרואיד כמנוול הכי אכזר ומסוכן שאפשר לחשוב עליו. כבר בתחילה טורחים היוצרים להבהיר לנו כי הוא פועל לפי פילוסופיה ניטשיאנית, ובהמשך גם מותחים קווים משותפים בין פעולותיו לאלה של היטלר ומנגלה כדי שנבין כי מדובר למעשה במעין גלגול עתידני של המנהיגים הנאציים – ומה יכול להיות יותר מחריד מזה?

      הבעיה היא שהסרט עושה זאת בצורה גסה ובוטה מדי: "הנוסע השמיני: קובננט" כל כך משתדל לעצב את האנדרואיד כאבטיפוס של הרשע המושלם, עד שהדבר גובל לפעמים בפארודיה, והארכי-נבל שלו מזכיר שלא בטובתו דווקא את סייד שואו בוב מ"משפחת סימפסון".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      אם הוא אוהב מוזיקה קלאסית, אז הוא בטח רשע. מתוך "הנוסע השמיני: קובננט" (צילומים: יח"צ)

      בעייתי במיוחד הוא הניסיון להעניק לאנדרואיד עומק אינטלקטואלי: לא עוברת שנייה בלי שהוא מצטט מלחין, אמן או פילוסוף כלשהו, והמנהג הזה נהיה מעייף ומגוחך. באחת הסצינות המרכזיות כאן, למשל, נדרש הנבל לזהות אם ציטטה משיר מסוים נכתבה בידי ביירון או שלי, והתחושה היא שזה כבר סתם ניים-דרופינג.

      אפשר להעריך את העובדה שהסרט מנסה להעלות דרך האנדרואיד שלל שאלות פילוסופיות על טבע הבריאה, ופאסבנדר מציג אותן באופן צלול בקולו הרהוט, אך העיסוק בקושיות הללו נותר בסופו של דבר שטחי ולא מפותח.

      את פאסבנדר מקיף כאן צוות שחקנים שלא היה מבייש כל דרמת איכות. הוא עצמו, כפי שמתגלה בהמשך הדרך, מגלם תפקיד כפול, ובצדו אנו מוצאים בין השאר את קתרין ווטרסטון, שמאז הופעתה ב"מידות רעות" לפני שלוש שנים הפכה לאחת ההבטחות החמות והלוהטות של הקולנוע האמריקאי, וכן עוד בעלי מלאכה מוערכים ומעולים כמו דני מקברייד ובילי קרודופ.

      אך לשחקנים ולשחקניות הללו אין כל כך עם מה לעבוד, שכן "הנוסע השמיני: קובננט" לא ממש מתעניין בדמויות שלהן. נראה כי בדומה לאנדרואיד, גם הסרט מזלזל מעט במין האנושי ורואה בו גזע נחות, ולכן אינו טורח לתת לנציגיו יותר מדי זמן מסך או דיאלוגים.

      מפקד הספינה בגילומו של קרודופ, למשל, מצהיר כמה פעמים על היותו אדם דתי, אבל לא ברור לנו מה חשיבות ההדגשה הזו והרלוונטיות שלה לעלילה. אז מה אם הוא מאמין באלוהים? אז מה אם, כדבריו, יצא לו פעם "לפגוש את השטן"? הסרט משאיר זאת תלוי באוויר, ומותיר אותנו לא מסופקים.

      הנוסע השמיני: קובננט (יח"צ)
      כמו האנדרואיד, גם הסרט מזלזל במין האנושי. מתוך "הנוסע השמיני: קובננט"

      איתרע מזלם של בני האנוש הללו, וחוץ מן האנדרואיד הם פוגשים על כוכב הלכת גם שלל יצורים מפלצתיים, שאת טיבם יבינו עם הזמן. בני הכלאים המשונים הללו בהחלט דוחים למדי, אך הם לא מפחידים או מקוריים במיוחד, ובטח לא ידירו שינה מעיני הצופים. כמו כן, פעם אחר פעם, אנו צופים בהם באותה סיטואציה: כשהם אורבים לגיבורת במצבים אינטימיים כמו מקלחת, משהו שיאה יותר לזבלון אימה לבני הנעורים מאשר למפעל רציני מהסוג של "הנוסע השמיני: קובננט".

      רידלי סקוט, מי שביים את הפרק הראשון בסדרה וגם את הפרק הקודם בה, "פרומתאוס", הודה כי הוא נדרש להעלות את רף האימה מסרט לסרט, וזה אתגר שלא קל לעמוד בו. למרבה הצער, הבמאי אכן לא מצליח לעשות זאת, כך שהתוצאה אינה מקפיצה או מבהילה.

      קשה להאשים בכך את הבמאי: כש"הנוסע השמיני" יצא לאקרנים בסוף שנות השבעים, הצופים שראו אותו באולם הקולנוע צרחו מבהלה למראה פורץ הדרך של יצור הדוגר בגופו של בן אדם ובוקע לפתע מתוכו. היום, לעומת זאת, אותו סף ריגוש שלנו כל כך עלה, עד שאנחנו יכולים לראות זאת קורה עשרות פעמים באותו סרט ואפילו לא נזוז בכיסא, ורידלי סקוט לא יכול לעשות שום דבר בנידון.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      השאלות המעניינות עולות לדיון, אבל הסרט לא באמת מפתח אותן. מתוך "הנוסע השמיני: קובננט"

      הקולנוען הוותיק היה ונשאר כמובן במאי מיומן, כך ש"הנוסע השמיני קובננט" ניצב כסרט מהוקצע ואפקטיבי. עם זאת, ולמרות כל הכישרונות שמשתתפים בו וההשקעה הניכרת ועתירת התקציב בעיצוב ההפקה ובאפקטים, הוא אינו מטלטל לרגע וגם לא מספק, ואין בו יותר מאשר ניצוצות של ברק.

      מאחורי כל היומרות הפילוסופיות והאינטלקטואליות, מסתתרת כאן בסופו של דבר חווית צפייה מותחת ומהנה, אך מטופשת למדי, ועם זאת מלאת חשיבות עצמית ונטולת כל אירוניה או חוש הומור. כל זה, כמובן, לא יעצור מבעד הגלגול הנוסף בסדרה, שהסרט הזה פותח דלת לקראתו, ואפשר רק לקוות כי בפרק הבא, הרשע יידע לעשות עוד דברים חוץ מלירות לאוויר במבטא בריטי שמות של מלחינים גרמניים.

      הנוסע השמיני: קובננט (יח"צ)
      בחלל אף אחד לא ישמע אתכם צורחים וזה לא נורא, כי לא תצרחו. מתוך "הנוסע השמיני: קובננט"
      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      סרט לא רע, אבל היה יכול להיות טוב יותר. מתוך "הנוסע השמיני: קובננט"