וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

המזרח הפרוע: ויקטוריה חנה מעבדת מחדש עולם תרבותי שלם

24.5.2017 / 0:00

אלבום הבכורה של אמנית הקהל נע בין גרוב ארמי למדיטציה יהודית, ומפגין את הייחוד שלה הרחק מהמחוזות המוכרים של המוזיקה הפופולרית. בנוסף: האלבום של לאורה ריבלין הוא אחד המקוריים של השנה

צילום: ולדימיר בלינסקי, נבט יצחק, ויקטוריה חנה. עריכה: נוי ברק בימוי: ויקטוריה חנה

שמה של ויקטוריה חנה הולך לפניה בעשור האחרון, בדרך כלל בצירוף התואר "אמנית קול" - הגדרה לא רעה ליצירה מוזיקלית שהיא לא ממש שיר פופ במובן המקובל, אלא יותר בחינה קונספטואלית של טקסטים מהמקורות. אלבום הבכורה שלה, שמגיע אחרי שנים של הייפ, מציג אותה כמי שיכולה לפנות לקהל רחב הרבה יותר מאשר סצינה של כמה יודעי דבר. האלבום מחולק לשני חלקים בני חמישה קטעים כל אחד, "ויקטוריה" ו"חנה". לראשון הוצמדה הכותרת "דיבור" והפיק אותו תמיר מוסקט (בלקן ביט בוקס, לא כוחות ועוד ועוד), ולשני הוצמדה הכותרת "קול" והפיק אותו פרנק ואן דר ווי. החלוקה בין האלבומים היא לא שרירותית, אבל ההבדל ביניהם הוא בעיקר בקצב.

הראשון, הכולל את שני הסינגלים המדוברים "22 אותיות" ו"אלף בית", הוא סלט קצבי שעשוי מכל מיני מרכיבים שהיא מותחת ומכווצת, כשהתוצאה היא מנת גרוב ארמי בסגנון A-WA, משהו בין היפ הופ תנכ"י לקרולינה על ספידים. לפעמים זה קצת תוקף את האוזן בחפירות, אבל זה עניין של התמסרות: האזנות חוזרות לאלבום של חנה הובילו אותי ליהנות ממנו יותר ויותר. "אני ישנה" הוא החביב עליי מתוך החלק הזה, וכמו קטעים רבים אחרים באלבום הוא מלביש את שיר השירים בבגדים שמעולם לא חשבתם שאפשר להלביש על הספר המקראי. החצוצרה המענגת של אבישי כהן שולחת את המילים העתיקות לאווירת מערב פרוע, או מזרח פרוע, שזאת כבר הגדרה די יפה וקולעת לסאונד של האלבום. החלק השני, בניגוד לאווירה הסוערת של הראשון, הוא איטי ומהורהר יותר, ומתקרב למחוזות של ניו אייג', תפילה ומדיטציה. אם קודם לכן היו אלה המילים היהודיות כמו שמעולם לא נשמעו, כאן הן מושמעות אולי באופן הטבעי ביותר שניתן, ועדיין בגישה מקורית ומיוחדת. במיוחד בולט כאן "היושבת בגנים", גם הוא לטקסט מתוך שיר השירים, 4:20 דקות על שש מילים ונשימה ארוכה.

sheen-shitof

במבצע מיוחד

הפטנט המתקדם בעולם שמבטיח שיפור עור הפנים מהטיפול הראשון

בשיתוף נומייר פלוס

ויקטוריה חנה היא אחת הזמרות שחובקו במסגרת שיח הזהויות הישראלי, בגלל האסתטיקה הייחודית של המוזיקה והויזואליה של הקליפים שלה, כמי שמנכסת מחדש צלילים ומילים נשכחות מבית אבא לתוך צורה אישית חדשה – אפילו שנדמה שאין אקט בישראל שרחוק כמוה מהמבנים המקובלים של מוזיקה פופולרית. זה מעיד לא רק על הייחודיות שביצירה שלה ועל כוח המשיכה של השירים שלה, אלא גם על הצורך האמיתי ביצירה מקורית שמתבססת על התוכן הזה. כשחנה שרה את שיר השירים בגרסה המיוחדת שלה, היא מייצגת תקווה לעיבוד מחודש של עולם תרבותי שלם.

לאורה ריבלין – אישה נוסעת

היא הייתה כוכבת "קרובים קרובים", מילכה ב"חצי המנשה", גילמה אינספור דמויות בתיאטרון ובקולנוע הישראלי, ולכולנו יש כעת הזדמנות נדירה לצאת למסע מוטרף בתוך הראש של לאורה ריבלין, עכשיו גם מעין זמרת, באלבום "אישה נוסעת". מעין זמרת כי למעשה אלה יותר מונולוגים מוזיקליים מתוך מופע באותו שם שריבלין כתבה, בנה המוזיקאי שאול בסר הלחין, ועל ההפקה אמון ימי ויסלר (הבילויים, ערפדי הרגטיים). כדאי להגיד רק שזו לא ממש פעם ראשונה שריבלין מפלרטטת עם עולם המוזיקה. מאחוריה כמה פרויקטים שהוקדשו לטקסטים של אחרים: לפני כעשור היא העלתה יחד עם שילה פרבר מופע משירי תרצה אתר, השתתפה במופע של בסר שהורכב מלחנים לטקסטים של עמוס עוז, ובשנות ה-80 גם נטלה חלק בכמה אלבומי ילדים משיריה של סופרת הילדים הארגנטינאית מריה אלנה וולש בשם "בארץ לא זוכרת". הייחודי בפרויקט הנוכחי הוא כמובן שהפעם מדובר בטקסטים של ריבלין בעצמה.

זה מופע משוכלל הבנוי על שחקנית כריזמטית אחת, שבראשה מתחוללת סערה של דימויים, חלומות, כעסים, חרדות ומתחים, מומצאים או שלא, שמלווים אותה בכל זמן. בשיר השני, שכאילו עונה מראש לשאלה מדוע היא מנסה עכשיו גם לשיר, או מה בוער בה, היא מסבירה מה לא מניע אותה – אבל בעצם דווקא כן: "לא הגברים שבאו והלכו מכאן לכאן והשאירו חורבן... לא הבמאים ששכחו, המנהלים שצעקו, הסוכנים שלחשו 'את יותר מדי יפה, יותר מדי ילדה, יותר מדי זקנה, יותר מדי כוס אמק מכוערת'... לא התפקידים שקיבלתי ולא רציתי ולא אלה שכל כך רציתי ולעולם כבר לא אעשה... וזה לא השעמום, הזרות עם חברות הילדות... כל זה קטן, לא חשוב". אבל לבסוף, "אני מתחת לכל זה ואני לא מסתדרת עם זה". כל הסערה הזאת מלווה בהקלטות מימיה הגדולים של ריבלין כשחקנית, כדי להמחיש אולי את הדרמה הגדולה שמתרחשת בתיאטרון הפנימי שלה.

וכך גם בשיר אחר, "מישהו רץ אחריי בתוכי", שאולי הוא אוסף סיפורים מורבידים מנותקים זה מזה, חלומות עם טוויסט ביזארי, ואולי הם חוויות שקרו לריבלין עצמה, ובראשן ילדה שלא רוצה להתאשפז שמבקשת שהיא תשיר לה "נמה יפו". המילים הן כואבות, ובכל זאת ישנו החצי חיוך של ריבלין, תמיד קצת קומיקאית, גם כשהיא מתארת משהו שובר לב באמת. דוגמה נוספת – "מכתב לבנה אחרי אזכרה לחנוך לוין", שסובב אחרי ציטוט חונק של המחזאי המנוח, "אה, ילדים נולדתם לשבור לנו את הלב".

ההפקה של ויסלר גורמת לכל להישמע כמו הזיה אחת ארוכה, בעיקר סביב קלידים טורדי מנוחה ומוזיקה שנדמית אירונית לפרקים, מה שמרגיש לעתים כמו קברט שירד מהפסים ומשחק לכם בתוך הראש. נדמה לי שאלו שמצפים לבלדות נעימות צפויים להתאכזב, כי במקום מתגלה כאן משהו מקורי הרבה יותר, ולמעשה אחד מהאלבומים המקוריים של השנה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully