(בסרטון: הטריילר של "רודן")
יום הולדת זה משהו שחייבים לחגוג גם בתקופות הכי קודרות, כך שלמרות הפיגוע במנצ'סטר ולהבדיל גם מותו של רוג'ר מור, פסטיבל קאן בכל זאת חגג אתמול שבעים אביבים, ועשה זאת בערבוביה של עצב ושמחה.
מצד אחד, הדגלים הורדו לחצי תורן, הנהלת הפסטיבל קיימה דקת דומיה וכמה אירועים במסגרתו בוטלו, למשל השקת "מכוניות 3" של פיקסאר. מנגד, מסיבת היום ההולדת המפוארת התקיימה כמתוכנן ובנוכחות מיטב הכוכבים. שלא במפתיע, לשמחת החיים היתה אחראית המחלקה הלטינית בהובלתו של גיירמו דל-טורו, שהביא עמו להקת מריאצ'י ופצח עמם בשירה עליזה. אל החגיגה הצטרפו גם איזבל הופר, גאל גרסיה ברנל, דייגו לונה, ברניס בז'ו, מישל הזנוויציוס, מאס מיקלסן, סלמה הייק ואחרים.
הייק, מצידה, גם לקחה על עצמה את תפקיד שרת המשקים וכיבדה את הנוכחים באחד עשר בקבוקי יין, משובחים מן הסתם, שהביאה מפריז. אך כמו כולם אמש, גם השחקנית נעה בין אופוריה לייאוש. לפני מסיבת היום הולדת לפסטיבל היא השתתפה בפאנל של קרן קרינג, הפועלת לקדם את מעמדן של הנשים בתעשיית הקולנוע, והתקשתה לעצור את הדמעות כשדיברה על הטבח המזוויע במנצ'סטר.
"אריאנה גרנדה היא הזמרת האהובה על בתי בת התשע. לו ההופעה הייתה נערכת בלונדון, היא לבטח הייתה שם ואולי גם אני", אמרה. "אני פשוט המומה. אני לא יודעת מה להגיד לילדה שלי".
מובן שהייק התייחסה גם לנושא לשמו התכנס הפאנל, ודיברה בחריפות על הסקסיזם בהוליווד. "התעשייה מנוהלת בידי גברים והם לא רוצים שהמצב הזה ישתנה", אמרה. "כבר מן הצעדים הראשונים שלי במקצוע הבנתי שלא מתייחסים אלי באופן שיוויוני. בהוליווד נקודת המוצא היא שאם את יפה אז את גם טיפשה, ואם הם מבינים שאת חכמה זה לא מוצא חן בעיניהם. מבחינתם נשים הן כמו קופים, אז הגברים מתבאסים כשהקופה מתחילה לדבר ולחשוב בעצמה ומנסים להיפטר ממנה. בגלל כל זה אין כמעט נשים מאחורי המצלמה".
במסגרת האירוע השנתי של הקרן, מוענק פרס ליוצרת צעירה. השנה, לבחירתה של איזבל הופר, הזוכה המאושרת היתה מייסלון חמוד - במאית "לא פה לא שם", שלא היתה יכולה להגיע לריביירה אך שלחה נאום כתוב מראש. "ב-2017, יש עדיין מקומות בהם לנשים אין חופש. בישראל יהודיות ופלסטיניות נרצחות על בסיסי יומי בגלל שבחרו לבחור. בערב הסעודית נשים לא יכולות לנהוג או להצביע. באירופה יש סחר בנשים. הסרט שלי מוקדש לרונית אלקבץ, שגרמה לנו להאמין כי הכל אפשרי. אנחנו יכולות לשנות את השיטה. סולידריות נשית יכולה להוביל את העולם למקום שיוויוני".
ובין המסיבות לפאנלים היו גם סרטים, אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה. התחרות הרשמית של הפסטיבל הגיעה אמש לנקודת השפל, כפי שבדרך כלל קורה בנקודת האמצע שלה. "רודן", ביוגרפיה נוספת של הפסל אוגוסט רודן, התגלתה כיומרנית ומשמימה, וגרמה לרבים לצאת באמצע, להשחיז את העטים ולשרוק גם בוז, כמובן.
אמצע הדרך הוא גם זמן טוב לסיכומי ביניים. הסרטים הטובים עד כה בתחרות הרשמית הם "Loveless" של אנדריי זוויאגינצב הרוסי על זוג גרוש המחפש אחר בנו הנעדר, ו"120 פעימות בדקה" של הצרפתי רובן קמפילו, על המאבק למען המודעות הציבורית לאיידס בתחילת שנות התשעים. השנויים במחלוקת: "הפי אנד" של מיכאל הנקה ו"The Killing of a Sacred Deer" של יורגוס לנטימוס, שניהם על משפחות מהוגנות למראה אך מעורערות לחלוטין. והנקודה החיובית: אמנם לא היו בפסטיבל יותר מדי יצירות מופת גדולות, אבל חוץ מ"רודן", לא נאלצנו לצפות בו בסרטים תמוהים ולא ברורים, כפי שקורה לא פעם.
ומה עוד נשאר? היום נזכה לנקודה הישראלית האחרונה בפסטיבל, עם הקרנה מיוחדת במסגרת הקלאסיקות של עותק מחודש של "מצור" מ-1969 בכיכובם של גילה אלמגור ויהורם גאון. כמו כן, במהלך הימים הקרובים צפויות בכורות לסרטיהם החדשים של סופיה קופולה, פרנסואה אוזון, הבמאי האוקראיני המהולל סרגיי לוזניצה ומחוץ לתחרות גם של רומן פולנסקי. ביום ראשון יתקיים טקס חלוקת הפרסים ובקאן יוכלו לנשום לרווחה, לפזר את האווירה ההיסטרית והלחוצה בעיר, לגלגל חזרה את השטיחים האדומים ולהחזיר את גלאי המתכות לבוידעם, לפחות עד האירוע ההמוני הבא.
