פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פסטיבל פיצוץ: חפץ חשוד פינצ'ר את קאן, אבל הבומים האמיתיים היו הסרטים

      שקית תמימה שנשכחה באחד האולמות גרמה למהומה רבתי בריביירה. כשהכל נרגע והמסך עלה, התגלו שלושה סרטים מצוינים, שעוד ידובר בהם

      פסטיבל פיצוץ: חפץ חשוד פינצ'ר את קאן, אבל הבומים האמיתיים היו הסרטים

      (בסרטון: הטריילר של "120 פעימות בדקה")

      האווירה הלחוצה שהתפתחה השנה בפסטיבל קאן בשל סידורי האבטחה הקפדניים הגיעה אתמול (שבת) לשיא. רגע לפני תחילתה המיועדת של אחת ההקרנות, בשעה שמאות עומדים בתור ממושכות ומתבשלים בשמש, יצאו לעברנו לפתע הסדרנים המובהלים והפצירו – "תתרחקו, תתרחקו".

      לאחר כמה שניות התברר כי הסיבה לכך היא חפץ חשוד שנמצא באולם. חלק מן העיתונאים נכנסו להיסטריה והחלו לצווח "זוזו, אחרת כולנו נתפוצץ". אחרים המשיכו לעמוד במקום, כי מה הם כבר החיים עצמם לעומת המיקום בתור בדרך לסרט. בסופו של דבר, כצפוי, התברר כי מדובר היה בסך הכל בשקית תמימה שמישהו שכח. ההקרנה החלה כמתוכנן, אך באיחור משמעותי שחיבל לכולם בהמשך לוח הזמנים שלהם. הטרור, אם כך, ניצח במובן מסוים, כי הצליח להרוס את שגרת הפסטיבל: בימים האחרונים גרם שוב ושוב לעיכובים קטנטנים בתחילת ההקרנות, ואתמול כבר השכיל ליצור פנצ'ר של ממש.

      התקרית הזו אירעה לפני בכורת "Redoutable", סרטו הביוגרפי החדש של מישל הזנוויציוס ("הארטיסט") על ז'אן-לוק גודאר, המבוסס על ספרה של השחקנית אן ויאז'מסקי, שהיתה נשואה לקולנוען. כיוון שהדיוקן שלו כאן אינו מחמיא, בלשון המעטה, הבדיחה בריביירה הייתה שהבמאי האגדי בעצמו טמן פצצה באולם כדי לחבל בהקרנה.

      זו כמובן סתם הלצה, אך חסידי גודאר וכל מה שהוא מסמל אכן זעמו על הסרט, המתאר כיצד הקצנתו הפוליטית בסוף שנות השישים גרמה לו לשרוף את כל הגשרים, כולל עם רעייתו וחבריו. למעשה, "Redoutable" מתאר את הקולנוען הצרפתי כאבטיפוס של הפוץ ההיפסטר השמאלן הטהרן, ולכן מעריציו של הבמאי רואים בו לא יותר מאשר אנקדוטה רכילותית, שטחית ופוגענית.

      עם זאת, אם שמים רגע בצד את גישת ה"לא תגעו לי בגודאר" ומסתכלים מעבר לכך, אפשר לראות כי "Redoutable", כרגיל אצל הזנוויציוס, הוא סרט עתיר סטייל, שנינות ועורמה, והצפייה בו מרתקת ומענגת. לואי גארל עושה עבודה נפלאה בתפקיד הגיבור ולא יהיה זה פלא אם יזכה כאן בפרס השחקן, סטייסי מרטין נפלאה גם היא כרעייתו, והקארה שלה ראוי לבטח לתואר התספורת של הפסטיבל.

      חשוב מכך: אף שמדובר בפורטרט של אדם מסוים בזמן מסוים, התכנים של "Redoutable" אוניברסליים ועל-זמנים, ויכולים לדבר לכל אחד מאיתנו שיש לו את החבר הזה, האמן המשוכנע כי הוא הולך לשנות את העולם וכל מי שלא מסכים איתו הינו לא פחות מאשר חזיר בורגני. זה נכון אמנם שהוא לא עושה הנחות לגודאר ולמעגל הפוליטי שלו באופן כללי, אבל התוצאה הרבה פחות חד-צדדית מכפי שאפשר לחשוב במבט ראשון, ובדרכה הנגישה והקלילה היא משכילה להעלות לא מעט שאלות מהותיות על קולנוע, מציאות ומה שביניהם, שאין להן בהכרח תשובה פשוטה אחת. בקיצור: חפץ חשוד, סרט חמוד.

      redoubtable (יח"צ)
      התספורת של הפסיטיבל. מתוך "Redoutable" (צילום: יח"צ)

      כמו כן, בתום סוף השבוע הראשון של פסטיבל קאן, אפשר כבר להכריז על פייבוריט ברור לזכייה בדקל הזהב, העיטור המרכזי בו ומן היוקרתיים בעולם הקולנוע. מדובר ב"120 פעימות לדקה", סרטו הצרפתי של רובן קמפילו, שהוקרן כאן אמש אף הוא.

      הסרט מתאר את מאבקם של אקטיביסטים, שניסו לעורר בתחילת שנות התשעים את המודעות הציבורית לאיידס ויותר מכך - להתנהלות השערורייתית של הממשלה ותאגידי התרופות, שהזניחו את ההתמודדות עם המחלה באופן נפשע ממש, ונושאים גם הם באחריות למספר הקורבנות הרב שלה.

      בעשותו כך, משלב קמפילו בין האישי והציבורי, ובונה פסיפס עשיר של הפעילים והפעילות – בהם גברים ונשים, נשאים ולא נשאים, מהגרים וכאלה שנולדו בצרפת, צעירים ואמהות ועוד ועוד. כתוצאה מן העומס הזה, הסרט לא קצר (140 דקות) ואפשר לטעמי היה לחתוך ממנו לפחות כרבע שעה, ואולי לקצץ מעט בסיפורים האינטימיים לטובת עוד קצת מן הקונטקסט החברתי-היסטורי הכל כך משמעותי וחשוב.

      עם זאת, עדיין מדובר ביצירה אינטנסיבית, סוחפת ומרתקת. היא משלבת בין רגש לעשייה קולנועית מצוינת, וכך מתקבלים לא מעט רגעים עוצמתיים: למשל, שחזור של אחת ההפגנות על רקע "Small Town Boy" של ברונסקי ביט, הבחירה המוזיקלית המתבקשת בסרט כזה.

      כמו כן, אמנם ראינו לא מעט יצירות אמריקאיות בנושא, למשל "והתזמורת ממשיכה לנגן" ו"מלאכים באמריקה", אך לראשונה אנחנו מקבלים פרספקטיבה צרפתית לאחד המחדלים הציבוריים הגדולים של דורנו: הגישה המזלזלת והמתנשאת שהפגין הממסד בזמנו כלפי חולי האיידס. "120 פעימות בדקה" הוא תזכורת כואבת לעוול ההיסטורי הזה, ויש לקוות שנזכור ולא נשכח, כדי שדברים כאלה לא יקרו שוב.

      הסרט התקבל בתשואות בידי המבקרים ברחבי העולם, וכמוני גם הם סבורים שעוד ידובר בו רבות במהלך השנה הקרובה. בינתיים, השילוב בין איכותו האמנותית וחשיבותו הציבורית אמורים לקרב אותו אל הזהב בתחרות הרשמית. לא תזיק לו גם העובדה שנשיא חבר השופטים, פדרו אלמודובר, מכיר כמובן מקרוב את הסצנה הלהט"בית של שנות השמונים.

      מה שבטוח, המפיצים הישראלים בעד הסרט והוא נרכש להקרנות מסחריות אצלנו, כך שגם אצלנו אפשר יהיה ליהנות ממנו בקרוב.

      120 פעימות בדקה (יח"צ)
      מרגש עד דמעות. מתוך "120 פעימות בדקה" (צילום: יח"צ)

      סרט מצוין נוסף שנרכש להפצה בישראל הוא "Wind River", שהוקרן בקאן במסגרת "מבט מסוים", מסגרת הצד היוקרתית של הפסטיבל, וזאת לאחר שנחשף לראשונה בחודש ינואר במסגרת פסטיבל סאנדנס, הממלכה של האינדי האמריקאי.

      מדובר בסרטו הראשון כבמאי של טיילור שרידן, מי שכתב את התסריטים של שניים מן הסרטים האמריקאים הטובים של השנים האחרונות – "סיקאריו" ו"באש ובמים", וכאן מתגלה שהוא מוכשר גם מאחורי המצלמה.

      כמו העבודות הקודמות להם היה שותף, "Wind River" מתגלה גם כן כמותחן אפל ואלים. אליזבת אולסן מגלמת בו סוכנת FBI המגיעה לקצה העולם - וויאומינג הקפואה. שם עליה להתחקות אחר נסיבות מותה של צעירה אינדיאנית, משימה בה עוזר לה צייד מקומי בגילומו של ג'רמי רנר, אותו השחקנית מכירה היטב מסדרת "הנוקמים", כמובן.

      אשת החוק, כך מתגלה לנו, סובלת מאפליה ומסקסיזם, אבל עם הזמן מתברר כי היחס כלפיה הוא כאין וכאפס לעומת מנת חלקן של הצעירות האינדיאניות בארצות הברית, ש"Wind River" מציג את הפשיעה המרובה על רקע מיני להן הן חשופות, בלי שהשלטונות טורחים לעשות משהו בנידון.

      אם כך, כמו "120 פעימות בדקה", גם כאן עומד לפנינו סרט עם חשיבות חברתית אקטואלית. נוסף לכך, אף הוא מתהדר בעשייה קולנועית לעילא ולעילא: הצפייה מותחת, קודרת ומפתיעה ובסופו של דבר מתגמלת אותנו באחת מסצנות הדו-קרב הטובות שנראו לאחרונה בקולנוע. החיבה המסורתית של המנהלים בפסטיבל קאן לתוצרי ז'אנר אמריקאים שוב הוכיחה את עצמה, ובמילים אחרות, אם ניגרר לקלישאות ונשתמש בלקסיקון שסיפקה לנו ההיסטריה הביטחונית: סרט פיצוץ.

      Wind River (יח"צ)
      אחת מסצנות הדו-קרב הטובות שראינו לאחרונה. מתוך "Wind River" (צילום: יח"צ)
      פסטיבל קאן 2017 (GettyImages)
      בדרך לדקל הזהב? אדל האנל, כוכבת "120 פעימות בדקה", אמש בקאן (צילום: אימג'בנק - Getyyimages(
      אליזבת אולסן (GettyImages)
      תמיד גונבת את ההצגה. אליזבת אולסן אמש בקאן (צילום: אימג'בנק - Getyyimages)