פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המורד התמסד: האלבום החדש של סאבלימינל מחבק את הקונצנזוס והקלישאות

      מי שהיה אחד מהאמנים הכי מזוהים ואותנטיים בישראל, זנח את העמדות לטובת הצטרפות לקלילות מזויפת ושטחיות לנוכח על חשבון המציאות הישראלית. וגם: המיני-אלבום המשובח והאנרגטי של איה זהבי פייגלין, והשיר שעלול לסמן את הסוף של סטטיק ובן אל

      המורד התמסד: האלבום החדש של סאבלימינל מחבק את הקונצנזוס והקלישאות
      בימוי: רומן בוצ'אצקי, צילום: מישה קמינסקי, עריכה: ROMS, תמונה: משה נחומוביץ'

      1. סאבלימינל - צבע לחיים

      סאבלימינל הוא יוצר שמדבר בבהירות, יותר מרוב האמנים הישראלים. מדובר באיש רהוט ובעל אג'נדה שלא מהסס לומר את שעל לבו. השירים שהפכו אותו לאמן בולט בז'אנר שלו ובמוזיקה הישראלית בכלל מוכיחים את זה, מ"הפרד ומשול" ועד "ילד רחוב". המודעות החברתית והפוליטית שלו הפכו אותו לא רק למוזיקאי אהוד, אלא גם למודל לחיקוי בעבור נערים רבים. הוא הותקף פעמים רבות בקריירה שלו בעקבות דברים שאמר ועשה. מיטיבי לכת יזכרו שבעקבות פרסומת לשוקו נטען כלפיו שהוא התמסחר ואיבד את האותנטיות שלו – בין אם אתם מסכימים או לא, זאת לא ביקורת שהיו מפנים אל אדם נטול זהות וחסר עמוד שדרה או עמדה כלפי העולם.

      "האלבום 'צבע לחיים' משקף את המקום בו אני נמצא בחיים: איש משפחה חם ואוהב, אדם מאמין...", נמסר בהודעה לעיתונות שמלווה את צאת אלבומו החדש, "הקהל שיאזין לאלבום ימצא בו טקסטים חזקים ומחזקים, מסר של תקווה ורצון לחיבור ולאיחוד שכל כך חסרים לנו בתקופה הזו: חיבור בין העתיק למודרני, בין חילוני לחסידי, בין מזרח ומערב, ובין סגנונות ותרבויות שונות. הכל באלבום אחד". רצף הקלישאות הזה מעיד על הבעיה הכי מתסכלת לגבי יצירתו הנוכחית של סאבלימינל – הוא ויתר על הזהות והעמדה שלו לטובת קונצנזוס מדומיין וחסר מריבות.

      "רצון לחיבור ולאיחוד", שם קוד לאוסף סטריאוטיפים ישראליים שמודבקים בכוח, הוא מה שמשותף להמנונים רבים של התקופה: "שרוטים" של סאבלימינל עם עדן גבאי, "סלסולים" של סטטיק ובן אל תבורי, "החיים שלנו תותים" של חנן בן ארי והלהיט החדש שלו "ויקיפדיה", "הכי ישראלי" ושאר הרפרטואר של התקווה 6, כמעט כל תוצר משותף של רמי קליינשטיין וקרן פלס. אפשר לכנות זאת לפידיזציה של המוזיקה הישראלית: תופעה של חיבוק קולקטיבי מחויך כמו שהוא מדומיין, שעומדת בקונטרסט בוטה למול השתיקה הבלתי נתפסת של מוזיקאים ישראלים לגבי נושאים שעל סדר היום (הסיפור של בן ארי קצת אחר בעיניי כי הוא פועל בהקשר שונה ואני מייחס לו יותר אינטגריטי, אבל על כך בפעם אחרת).

      החיבוק הוא שקרי לא כי הוא בלתי אפשרי – אלא כי הוא מכחיש את מה שמחוצה לו, ממעיט באופן מוחלט בחשיבותו. "שרוטים", השיר המושמע ביותר בישראל בשנה החולפת, הוא אולי הדוגמה הבוטה ביותר לכך. השיר פותח כביכול במחאה על המציאות הישראלית, אבל כובד המשקל שלו הוא בצפירת הרגעה צורמת: אמנם, "זה לא עולם, זה בית משוגעים (כולם כאן שרוטים)", אבל "גם אני שרוט על החיים". ואם כולנו שרוטים יחד, אז הכל בעצם בסדר ושטויות. אין באמת משמעות לכל הבעיות. "חיים פה על החרב וכל יום זה מלחמה", נאמר לקול כלי הנשיפה, אבל מילא, זה שיר שמח. אנשים נהרגים בתאונות הדרכים? מילא, כולם כאן שרוטים וגם אני. התרחשויות איומות הופכות למשהו קליל, כמעט היתולי, בתוך בית המשוגעים: "אתה לא צריך ללמוד את התנ"ך בשביל לדעת שאסור לרצוח" – תודה על הטיפ, באמת. ככה אפשר ללכת עם (הרגשה טובה) ולהרגיש בלי (שהתבקשתי ממש לעשות כלום כדי לשפר את המקום הזה). יש משמעות גם לקולו של הזמר המוכשר עדן גבאי בתוך הסיפור הזה. גבאי זמר טוב, אבל הקול שלו נשמע דומה מאוד לזה של אייל גולן, רק ללא הניואנסים וטביעת האצבע הייחודית של המקור, ולכן הוא מתקבל כסטנדרטי ורגיל. יש לו תפקיד ברור לפי מודל "בס עם סלסולים", והוא לא להאפיל על סאבלימינל. "שרוטים" הוא אם כן, גם הלהיט הגדול ביותר בישראל אבל גם הלהיט הגנרי ביותר.

      אז אם לא תוקפים שום דבר ולא מצביעים על שום דבר, יש רק דבר אחד על סדר היום שחשוב לסאבלימינל באמת לדבר עליו. זוהי כמובן התקשורת, הכתבים שמציקים לו בשאלות טיפשיות, שלא כותבים אמת עליו, שמסלפים. בסוף השיר מגיעה פרודיה מעולה על דיון עיתונאי צהוב ושטחי ("מי בגד במי? אתה בצל או הצל בך? בטח אתה שונא ששואלים אותך את זה. אתה אוהב ראפ? באמת? כמה כסף כבר אפשר לעשות ממוזיקה בישראל? כן, נדבר על מוזיקה: מי יותר צודק, אביב גפן או אייל גולן?"). כניגוד לעיתונאים התככנים שמנפחים את הארנק (אני מקווה לטובתו שאיש לא יספר לו אילו סכומי עתק מרוויחים התחקירנים שמתקשרים אליו) הוא מעמיד את אלוהים והאמונה. זהו מוטיב שחוזר באלבום, אך לא מפותח לכדי נראטיב שלם של התקרבות או עיסוק משמעותי ביהדות. דוגמה אחרת לוויתור על האג'נדה מופיעה בשיר "פלורנטין" עם בני טיפוחיו האולטראס, עם שורה בטעם כל כך רע: "אנחנו נתניה כפרה ברברים / תקשיבי זה לא בדיוק הגזע הארי". מה היה אומר על זה סאבלימינל של "אדון עולם עד מתי"? לדעתי הוא היה מתאכזב.

      מה נשאר - הרבה שירים בנוסחאות מוכרות על ים ונשים ומסיבות וכיף. באלה סאבלימינל מצוין ולכן זה כל כך מתסכל. "חלום של כל גבר" הוא להיט פופ אפקטיבי מכל בחינה. "יום גדול" הוא כיף מהוקצע. אבל חסר לכל זה טעם וריח. ההליכה שלו למחוזות האלה מיישרת קו עם האגפים הצעירים של הפופ הישראלי החדש, בראשם סטטיק ובן אל, והוא מצליח להגיע ככה להרבה מאוד אנשים. אבל דווקא על הרקע הזה בולטים ההבדלים בינו לבין הדור החדש של ההיפ הופ הישראלי, של ראפרים צעירים יותר ורעבים יותר שמתים להגיד לעולם מי הם ומה חושבים, חלקם אנשים שגדלו על מה שהוא עצמו ייצג פעם.

      2. איה זהבי פייגלין – אמריקה

      הסיבה היחידה שאני לא מקשיב בלופים לאלבום החדש של אז"פ היא שהוא פשוט קצר מדי: מדובר בחמישה שירים שמתחברים ל-13 דקות של מוזיקה בערך. אפשר לשמוע אותו ארבע פעמים בשעה ועוד יישאר זמן למעברון. הקלישאה אומרת שכל אלבום מעל עשרה שירים אפשר לקצץ בשני שירים לפחות לגרעין מזוקק, אבל זאת דוגמה הפוכה לאלבום שככל שהוא משובח, עוד שיר-שניים היו יכולים להפוך אותו לאירוע הרבה יותר משמעותי. זהבי-פייגלין, לשעבר סולנית כל החתיכים אצלי, הפתיעה את כולם כשבניגוד לרוק השמח של הלהקה האם, אלבום הבכורה שלה "7 שירים" היה מינימליסטי ומדוכדך. "אמריקה" הוא פניית פרסה נוספת, שונה מאוד מהאלבום הקודם וגם מהלהקה ההיא – זה מיני-אלבום אולפן שקלידים ותיכנותים נותנים לו אווירה של כמעט מסיבה. כמו תמיד, המסיבה הזאת היא תערובת של אנרגיה, הומור מופרע וכאב לב, ברוח של משבר גיל 30. כל מה שנחוץ.

      כל החמישה מצוינים, אבל הפייבוריט שלי הוא "ספורט", האח הצעיר והמופרע של "לחיות נכון" של רונה קינן – מניפסט דורי של כל מי שתקוע ולא מצליח לעשות את כל מה שאמור להביא את שמחת החיים הבורגנית מהקטלוגים: לקום בבוקר, לאכול בריא, לנהל את הגוף - ובסוף נשאר רק עם רגשות אשמה בנוסף למצב רוב מחורבן. המחווה המודגשת ל-"Psycho Killer" של הטוקינג הדז מוסיפה מימדים של אימה ואירוניה לכל זה. זאת רק הוכחה נוספת, גם כן קצרה מדי, לכך שמדובר באחת ממוזיקאיות הרוק הטובות, השנונות והרגישות בארץ.

      3. וכמה מילים על השיר החדש של סטטיק ובן אל ובכלל

      כמו אש בשדה קוצים פשטו התרועות לכבוד השיר החדש של הצמד הבלתי נלאה, והפעם "טודו בום". נכון לכתיבת שורות אלה, פחות מ-24 שעות לאחר עלייתו לאוויר, הוא כבר עבר את רף מיליון הצפיות ביוטיוב, ומי יודע מה כמה באתרים השונים וברשתות החברתיות. זה הסינגל המשותף השישי של השניים (אחרי "ברבי", "כביש החוף", "סלסולים", "סתם" ו"זהב"). כל אחד מהם קצת שונה מקודמו וגם הפעם הם הלכו על משהו אחר, בניחוח ברזילאי. אלה הם כוכבי דור ה-Z שיוצרים פופ של דור ה-Z, כלומר תערובת אקלקטית פוסטמודרנית שלא מחויבת למוסכמות ז'אנריות אלא לוקחת מכל הבא ליד, מערבבת ומתערבבת ומחליפה צורה, כדי לא להשתעמם מעצמה. ולמה לא בעצם?

      אבל נדמה גם ש"טודו בום" הוא תחילת הסוף של המסע המונומנטלי של השניים, משום שרואים שהוא מזיע ממאמץ. בזמן שהקליפים רק נעשים משוכללים ומתוחכמים יותר, "טודו בום" הוא שיר משעמם, החלש ביותר שלהם, שיותר קרוב ל"סתם" ול"כביש החוף" המחווירים מול "ברבי" או "סלסולים", שירים שניסחו מחדש את הפופ המקומי. אמנם גם "זהב" התבסס על גימיק, אבל היה בכל זאת רענן ושם לא נזקקנו להופעת אורח של רון חולדאי.