(בסרטון: הטריילר של "הפנים האחרונות" באדיבות סרטי יונייטד קינג)
מאז יציאתו לפני ארבע שנים, להיט הפסטיבלים הצרפתי "כחול הוא הצבע החם ביותר" צבר לעצמו מקטרגים ומעריצים רבים כאחד. מבין החסידים, הגדול ביותר התגלה כשון פן. "בחיים לא פגשתי מישהו שאהב את הסרט הזה כמוהו", מספרת כוכבתו אדל אקסרקופולוס, שבעקבות הופעתה בו, בגיל עשרים בלבד, היתה לאחת השחקניות הלוהטות, המדוברות והמבטיחות בעולם.
בעקבות ההופעה הזו, אקסרקופולוס קיבלה גם טלפון מן המעריץ שלה, שהזמין אותה להופיע ב"הפנים אחרונות", סרטו החדש כבמאי. "היו לי הרבה מפגשים מפתיעים ומרגשים בעקבות 'כחול הוא הצבע החם ביותר', וזה היה המפתיע והמרגש ביותר, ללא ספק", היא אומרת לי בשיחה בארבע עיניים לרגל הפצת הדרמה הזו, שעלתה כאן אמש (חמישי) לאקרנים. "בחיים, בחיים לא הייתי מעזה לחלום לעבוד עם מישהו בשיעור הקומה שלו. כשהוא התקשר אליי, חשבתי שזה לא אמיתי, שמשהו סימם אותי ואני מסטולה לגמרי ומדמיינת את הקול של שון פן".
בסרט מככבים גם חבייר ברדם, שרליז ת'רון, ז'אן רנו ואחרים. כיאה לאופי האקטיביסטי של פן, הוא עוסק בעולם המקצועי והרומנטי של פעילים הומניטריים השוהים באפריקה ומנסים לסייע לנפגעי מלחמות האזרחים ביבשת. אדל, בתפקיד קטן למדי יש לציין, מגלמת אחות צרפתייה המצטרפת למשלחת.
הראיון עמה התקיים כבר בשנה שעברה, שכן "הפנים האחרונות" הוקרן במהדורה הקודמת של פסטיבל קאן, במאי 2016. העיכוב בהפצתו אינו מפתיע, מאחר שהסרט ספג בריביירה שריקות בוז וביקורות קטלניות ונחשב מפלה חסרת תקדים גם בסטנדרטים של האירוע חובב השערוריות. למעשה, השנה אף הסתובב בו שוחר קולנוע עם חולצה ועליה הפוסטר של הדרמה הכושלת והכיתוב "לא נשכח ולא נסלח".
קבלת הפנים השלילית לא טשטשה את התרגשותה של אדל. גם בגלל ש"הפנים האחרונות" ניצב כסרט דובר אנגלית הראשון בקריירה שלה, וגם בשל הקשר האישי שלה לדמות שהיא מגלמת "אמא שלי בעצמה אחות", מספרת השחקנית. "היא גיבורה בעיני, אבל בדרך כלל אף אחד לא טורח להתייחס אליה ולגיבורות כמוה, והסרט הזה מפנה אליהן את הזרקור הראוי. היא לא פה אז עוד לא ראתה את הסרט, אבל אני מקווה שאם תצפה בו, תראה בי את עצמה".
את אדל פגשתי לראשונה לפני ארבע שנים, גם כן בקאן, לאחר בכורת "כחול הצבע החם ביותר". כמו אז, גם במפגש המחודש היא דיברה בקצב של טיסת קונקורד, במבטא פריזאי כבד ובעגה עממית הרבה יותר מן הנהוג בעולם המשחק הצרפתי, המגונדר והמנומס. "ניסו לשנות אותי, אבל לא הסכמתי", היא מספרת. "אנשים אמרו לי 'עכשיו את צריכה לעשות כך וכך' ואני אמרתי 'מי אתם בכלל שתגידו לי מה לעשות?' חוץ מזה, אני בעד טעויות. לטעות זה חלק מהתהליך".
מה ניסו לשנות, למשל?
"את שם המשפחה שלי! כשאבא שלי שמע מזה, הוא התפוצץ. 'בחיים לא נשנה את השם שלנו!' הוא צעק".
יופי. אני מודה שאני שובר את המקלדת בכל פעם שאני צריך לכתוב אותו, אבל זה שם יפה.
"נכון, ולא כולם יודעים אבל הוא די נדיר וגם יש לו משמעות יפה בשפת האם של אבא שלי, יוונית 'הבת של המושל'. לא רע, הא?".
לא הצליחו לשנות אותך, אבל יש משהו שהחלטת לשנות בעצמך?
"בתחילת הדרך, הייתי מתנהגת איך שבא לי בריאיונות, ואז הבנתי שזה לא בוגר, שזה חוסר אחריות, כי אנשים מתעסקים יותר בצורה שאני מדברת ופחות בתוכן. התעסקו בזה שיש בצורת הדיבור שלי משהו גברי, שאני מדברת תכל'ס, לא עושה פוזות. הייתי קוראת את הריאיונות ושמה לב שמדברים על האיך במקום על המה. אז אמנם לא שיניתי את מה שאני מאמינה בו, אבל החלטתי לנסות לשנות קצת את הדרך בה אני מביאה את זה לידי ביטוי".
האמת, אני לא שם לב לשום שינוי.
"וואלה, אולי, אבל בכל מקרה אני משתדלת לשים קצת יותר לב לאיך שאני מדברת".
היו גם אנשים שלא שמו לב לשום דבר אחר ב"כחול הוא הצבע החם ביותר" חוץ מסצנות הסקס המדוברות שלו. האם עשיית הסרט הזה והתגובות אליו שינו את היחס שלך למין בקולנוע?
"תמיד הייתי די משוחררת לגבי הגוף שלי ומגיל צעיר הייתי מתרחצת בעירום עם חברות, אבל עכשיו אני קצת יותר ביישנית לגביו. אולי כי גדלתי ויש לי קצת יותר מודעות. חוץ מזה, הבנתי שלפחות בתקופה הקרובה אני צריכה למנן קצת את הכמות של סצנות העירום. אנשים זוכרים את מה שהם רואים ואסור למצות את עצמך מהר מדי. אם תפגוש מחר בחורה או בחור והם יייתנו לך את הכל בערב הראשון, מחר כבר יהיה לך פחות חשק לפגוש אותם, לא? אותו דבר בקולנוע. צריך להשאיר איזה תשוקה, איזה מסתורין".
אם נחזור ל"הפנים האחרונות", הרי מה שמשותף לו ולמעט הסרטים האחרים שהספקת לעשות מאז "כחול הוא הצבע החם ביותר", זה שגם הוא מנסה לעסוק בנושאים חברתיים ופוליטיים. זה חשוב לכך?
"כן, אני חושבת שהדור שלנו במצוקה גדולה ויותר מכל, החברה העכשווית זקוקה לאנשים עם מצפון, אז ברור שארצה לעבוד עם כאלה. מבחינתי, עשיית סרטים חברתיים היא הדרך שלי להיות מעורבת, ויש כל כך הרבה במה להתערב בו. הסוגיה המרכזית מבחינתי היא הפליטים. אני מתביישת בצרפת. אני מתביישת באיך שהמדינה שלי מתנהגת למהגרים. אנחנו חייבים לתת להם מקלט ולהגן עליהם, במקום לפחד מהשוני. אנחנו חייבים להגן גם על המוסלמים של צרפת, שרובם המוחלט לא קשור בשום צורה טרור, ואנחנו תוקפים אותם ומאיימים עליהם ודורשים מהם להצדיק את עצמם ללא הרף על לא עוול בכפם".
את בעצמך לא מוסלמית, אבל האם את עדה לאיסלמופוביה? אם זה ברבעים הצפוניים של פריז בהם את מתגוררת או בתעשיית הקולנוע?
"ברור. יש לי הרבה חברים מוסלמים ואני חווה את זה דרכם. גם בעולם הקולנוע, כמובן. ברגע שאתה מוסלמי, אתה צריך לענות על הרבה יותר שאלות".
הבמאי של "כחול הוא הצבע החם ביותר", עבד א-לטיף קשיש, היה נתון להרבה מתקפות לאחר הסרט, גם מצד מי שכיכבה בצדך, ליה סיידו. את חושבת שהוא היה קורבן קל בתעשייה הצרפתית בשל היותו מוסלמי?
"אני חושבת שהוא היה קורבן קל בגלל שהוא אדם חסר פשרות, שלא מחפש להיות חבר של אף אחד, ולכן הוא רב עם כולם וכולם שמחו לריב איתו, כי אנשים צריכים אויב. ככה זה בני אדם זקוקים לאויב כדי להרגיש בסדר עם עצמם. מבחינתי, האויב האמיתי זה הבורות. פיגועי הטרור בפריז הוכיחו לי עד כמה טיפשות היא דבר מסוכן. כל האנשים הללו שהורגים אחד את השני בשם אלוהים ברור לך הרי שהם מעולם לא קראו את הקוראן".
יש משהו שאת מלאת תשוקה לגביו באותה מידה כמו קולנוע?
כן, החיים! אני כל כך אוהבת את החיים. אתה יודע, כל מה שקרה בזמן האחרון בפריז הוכיח לי מחדש כי החיים אינם מובנים מאליו. כל יום שאתה חי זו זכות. אני משתדלת למצות את העולם כמה שיותר ולטייל בו כמה שאפשר".
הגעת גם לתל אביב, נכון?
"אני מתה על תל אביב! אני מודה, לא חשבתי שהיא תהיה כל כך מוצלחת. הלקח שלי הוא שאסור להאמין למה שאומרים בחדשות, כי המציאות אחרת לגמרי. ישראל היא בעיני שילוב של ספרד ושל המגרב, ומשלבת את כל הטוב משני המקומות הללו שאני כל כך אוהבת. אהבתי את חיי הלילה בתל אביב, את השמש ואת המנטליות ואת האוכל כמובן. הכי אהבתי פלאפל ואת 'מזנון'. יש סניף שלו גם בפריז ואני הולכת כל הזמן. בכל הנוגע לתרבות הישראלית, ראיתי לאחרונה את 'חטופים' וזה היה מהמם'".
בעיני הקולקציה שעשית עם RAD היתה מהממת. בכלל הם מותג אופנה לא מוערך דיו מחוץ לצרפת.
"אני מתה על RAD. יש בהם משהו מחוספס והם גם איפשרו לי לבטא את מי שאני".
כמו הדיבור שלה, גם החיים של אדל נעים בקצב מהיר. בשנה שחלפה בין בכורת "הפנים האחרונות" להפצתו בארץ, הספיקה להצטלם לשני סרטים צרפתיים נוספים, לבקר שוב בתל אביב וחשוב מכל להביא לעולם צאצא ראשון, משותף לה ולבן זוגה, הראפר דומוס.
לפי העובדה שהיא כבר מעורבת בשלל פרויקטים קולנועיים נוספים, בהם סרט על רודולוף נורייב של רייף פיינס, סביר להניח שלמרות כל ההתפתחויות בחייה, גם כיום היתה אדל חותמת על המשפט אותו אמרה לי בסיום השיחה בינינו לפני שנה "לא למדתי קולנוע ואף פעם לא התיימרתי לדעת משהו על קולנוע. כל מה שאני יודעת זה שאני נהנית לאללה לעשות צדק עם דמויות, ושדבר לא מרגש אותי כמו החוויה של צילומים לסרטים".
